"...צר היה כ"כ הייתי אז מוכרח לפרוס כנפיים

ולעוף..."

לעוף....כציפור...עפה - חגה מעל הכל...רואה הכל...

זה מתחיל מכבישים. מהירים, ישרים, שחורים. חצים, פסים, סימונים לבנים. – שלא יטעו. שלא ייפגעו.

המדרכות השחוקות. הנעליים. עקבי הגברות, וסוליות הילדים. מטריות, תיקים, שקיות. ראשים, תסרוקות, כובעים...

-         מחשבות. מיליוני מחשבות. רעיונות, חלומות, שאיפות, תפילות. שלטי חוצות. גגות.

דודי שמש המחוממים כל הקיץ. צלחות לווין המשרתות את הבורחים.

מחוז החולמים. האובדים.

דגלים – שירים – סיפורים של חיים.

עננים – נמוכים, נמוכים, כמעט טובעים – מאיימים לכסות את ראשם של אנשים.

זרמי אוויר קרים – פוגעים – חותכים את דממת האשליה.

המבטים החודרים – כמו מחוררים את נצח השמיים.

צלילה, מקור פוגע, נוגע, גווע.

כמו לאסוף אל תוך הכנפיים את יפי האדם הפשוט, הנאבק.

לאחוז בעלה הזית – חוסר האמון ביונה הלבנה, בתמימותה.

להפיל, להנחית לכולם – לתוך אותן מחשבות גדולות כ"כ – להכניס את השתיקה הפשוטה, המוצנעת.

ציפור מעלינו. על כולנו. אם רק היינו רואים אותה, שומעים את שתיקתה, כשהיא שוקעת אלינו. אל מי שאנחנו. או אולי אל מי שכבר איננו.