בקבלת שבת האחרונה, ביושבי בבית הכנסת זכיתי להארה מרגשת ביותר. תמיד לאחר שהציבור מסיים לזמר את "מזמור לדוד" בעודו מתיישב בחזרה משתררת דממה מתוחה ובצפייה דרוכה מחכים למנגינת "לכה דודי" בה יבחר החזן לפצוח. לפיוט ה"שבתי" הזה שנכתב במאה ה-16 בצפת עיר הקודש ע"י שלמה הלוי (ראה אקרוסטיכון) אלקבץ ישנם לחנים שונים ומגוונים שמקורם מקהילות שונות ברחבי תבל, עובר במנגינות שהושאלו מפיוטים אחרים דרך "קרליבכים" למיניהם וכלה בתוויהם של להקות פופ לועזיות. לכל לחן יש את אופיו המיוחד שבדרך כלל משקף את אופי החזן שהתנדב לעבור לפני התיבה, את רוב הלחנים ניתן לשיר במקצבים שונים שמוכתבים לרוב על פי מצב רוחו של הקהל. המנגינה שנבחרה על ידי ש"ץ השבת היתה מסוג המנגינות המייגעות שבין כל שלוש מילים רצופות יש "תִי-נַנַי נַנַנַי נַי נַנַנַי נַי נַנַנַי נַי נַנַנַי" כזאת שאפילו החזן לאחר שכעבור חמש דקות הוא מגלה כי הוא רק בבית השני, מתחיל להתחרט על הבחירה הבלתי מוצלחת שלו ומתחיל לחפש דרכי מילוט. התובנה שאליה הגעתי באותה קבלת שבת די סטנדרטית היתה בדבר דרכי המילוט או יותר מדויק אותה דרך מילוט שהומצאה מתישהו בשנות חייו הארוכות של המזמור, הרי היא המנהג להחליף מנגינה בבית השישי. ובכן אותו חזן ראשון שלמעשה פצח (באופן דו-משמעי) במסורת עתיקת יומין זו, נשבר בעודו שר "לך דודי לקראת כלה..." בקצב שיכול להתחרות בהתמהמהותו של המשיח, מאחר שהבין את טעותו כי-מרה היא ויש עוד להספיק לארח שני מלאכים ולסעוד את ליבותיהם של בני משפחתו בלי חלילה להפר את שינת התענוג של שבת, תר מוחו בקדחנות אחר פתרון יצירתי למבוכה הקלה שהחלה מציפה אותו. כעבור שני בתים ופזמון צצה בראשו ההברקה, הוא יחליף מנגינה ועד תום התפילה כבר ימצא לכך בסיס הלכתי שישביע את רצון הציבור שיוכה בעוד בית אחד בתדהמה. בינתיים כבר בחר שליח הציבור במנגינה קלילה ופזיזה שתביא אותו בבטחה אל חופו המיוחל של הפזמון האחרון. איך הגיבו אותם באי בית הכנסת באותה שבת אינני יודעת אך כנראה שהתירוץ ההלכתי שאותו בדה שליחנו נטמע בקהילה ואף מצא לו דרכים אל ימינו אנו.