עוד ארבעים יום נינווה נהפכת. עוד ארבעים יום זועקות הכותרות בדיו אדום. ואני באדישות אופטימית יושבת במרפסת ומביטה אל הים, משקיפה לראות האם מבין גלי הטורקיז יגיח סנפיר הלוויתן. מדי כל בוקר בשבועיים האחרונים, מאז החלום בו התגלה לפני יונה בן אמיתי,  בגלימה צחורה ככנפי יונתו של נׁח, אוחז בידו לא בענף של זית אלא בענף הקיקיון, הקיקיון אשר צמח בן לילה ונעלם בתוך יום. רוב החלום יונה שתק ורק לפני שנמוג והתמוסס אל תוך ערפילי הבוקר פתח את פיו בלחש ברכה: "כשם שזכינו ליישב בסוכה זו, כך נזכה ליישב בסוכת עורו של לוויתן בעולם הבא."

באותו הבוקר השכמתי בטרם הפציעה השמש, הים היה רגוע בעוד ראשי געש, טורף דעתי אחר פתרון לחיזיון ליל אמש. באתי אליו בכדי לצנן את הבערה שאחזה בי. בעוד הגלים מלטפים את פרקי רגלי ומכסים על חותמם שהוטבע בחול הרך, שִחזרתי שוב ושוב את המראות, עברתי על הפרטים ובחנתי את תוכנם בכדי להתחקות אחר המשמעות. בינתיים, טיפסה השמש אל מרום מעמדה בשמי היום, ועד שהחוף להט את בערת קרניה, צורב את כפותיי, מצאתי את פתרונו.

חזרתי אל הבית הצופה אל הים, הבית אותו בנינו בשתי ידינו ממש, הממלכה הקטנה שייסדנו בעמל של שנים. הוספנו אל מי הים המשמש גבול מערבי לחצרנו את טיפות הזיעה החמצמצות-מלוחות שנטפו מעורנו עת נאבקנו על קיומינו אז, ועתה אנו מצרפים אליהם את דמעותינו על האובדן הקרב. מהבית עלו קולות

הבוקר, אותו הד עליז שמעורב בבהלת ההספק של יום חדש. בצעדים בוטחים, פסעתי אל המפתן הרחב, המצפה בכל עת לבוא אורח. בלא אומר חציתי אותו, ובנחישות מעט קנאית פניתי אל הסלון. החלון הגדול נפער, רהיטים נגררו, והכורסה החומה והכבדה כבר בדרכה אל משכנה החדש, על ריצוף המרפסת המחוספס. כשהבית נרגע ומתחיל לגלוש אל רווחת הצהריים, הוצאתי מן התנור שתי עוגות טריות ושתי כוסות מיץ צורפו אליהן עת הונחו על השולחן העוטה מפה חגיגית.

בדיוק כמו הסבתא הגדולה שלי, סבתא יוכבד מצפת, הקשישה הנמוכה דקיקת הגזרה שלא עזבה את עירה מיום היוולדה ועד בואה אל בית עולמים. אני זוכרת את מטפחתה הצבעונית כרוכה סביב פניה, סוגרת על קמטי עורה שחרץ הזמן, אישה ללא גיל, כמו תמיד הייתה שם ניצבת בסמטה המובילה אל ביתה, רחוב צר וחסר אור, עורק לכאורה שולי המחבר בין רחובותיה של עיר הקודש הגלילית. גם לאחר מותה עודה ניצבת וממתינה לו, למשיח בן דוד, שיעלה בהר מבית הקברות העתיק ובדרכו אל הפסגה הצופה אל הכנרת ומצפה למושיע, יעבור דרכה, יטעם ממאפה ידיה, ילגום לרוויה מלוא הכוס תה מהביל, ואז ימשיך בדרכו אל עיר הצדק ירושלים.

את צפת עזבתי ביום בו מלאו לי שמונה עשרה שנה, ולא שבתי להתגורר בה עוד לעולם, אך מדי שנה ביום הסתלקותה של סבתי הגדולה, שנפטרה עת הייתי ילדה רכה ותמה, אני כמו עולה לרגל אצלה ואצל עירה. הנוף לכנרת והרי הגליל הרמים הומר בדיונות משתפלות אל הים התיכון, המקציף ברסס לבן וממזג את תכול השמים בגליו כמו שבתי צפת מתמזגים עם הרקיע.

החלומות מתקבלים בירושה אצל הנשים הבכורות במשפחתי, כמו שצבע עיני שקדים ושיער ראשי פחם. ארבעים שנה חיכיתי לחלום משמעותי, כזה שיחולל שינוי בחיי, נבואה שתהיה בה בשורה רבת ערך לחיי האנשים העמלים סביבי. חודש לאחר שמלאתי את "מ" שנותיי, כמו בני ישראל שסובבו במדבר בארץ לא זרועה, זכיתי לבוא בשערי הארץ המובטחת.

כמקיימת את מצוותו של האל, אני ניצבת מצאת חמה מנרתיקה ועד שתכתים זוהרה בדמי הים. ארבעה-עשר יום והוא עוד לא הגיח, הוא תקוותי ובו אני נאחזת. לכל אדם נתן אלוהים את הדרך שלו להפר את רוע הגזרה. ואני יודעת כי הלוויתן יביא במעיו את הגאולה, בכך אני בטוחה. ונינווה לא תחרב גם הפעם, כולה קדושה ואין בה חטא, רק השליח מתבושש מלהגיע, ולצוות על הקיקיון להעלם תחת הצלתה של הקריה הממתינה לנס.

 סיון תשס"ה