הערב הזה, השטוף באורות חגיגיים,
כשכולם בחוץ צועדים שלובים
רוקדים ושרים.
כולם,אך לא כולם.
אני יושבת לבד ולא מחכה לדבר,
כבר לא "צעירה"-
רק עברו הימים,
ימי הצחוק והחברות
והפכו ברבות הזמן לשנים.
ערב זה מסמל
שהכל עובר וסובב
ודבר לא חוזר, ודבר לא נשנה.
כאילו שפניי הפכו כעין רוח.
יש שנרתעים ויש שמתעלמים.
השמחה אינה כשהייתה
עד כי להיות לבד-
מעביר בי יגון.
וכשיראו זאת סובבי
יהיה מאוחר, מכדי
לתקן את המעוות.
עיוות חברה או עיוות מולד
אין זה משנה
לי כבר לא אכפת.
תגובות