בס"ד

מה עושים?

והדם זועק מנבכי האפילה הבלתי מהוסה של הנפש.

והערפדים אדומים יותר מתמיד. הדם שוטף במפלים. מפלי אין סוף, לטבורו של העולם.

"עוד כוחי ברגלי", לחשתי, איש לא האמין לכך יותר, וכך, גם לא ליבי. צנחתי אל מאורת הדרקון.

החור המצחין ביותר. מכולם.

הוא מתעלה בכך שאין לו שום צינורות ניקוז. הכל בפנים בגודל של 540 מטר.

מתחת לאדמה.

"אין לי מושג מה הייתי עושה בלעדיך". היא העירה אותי ואת צומת ליבי לחפץ שנשאה.

"בודאי חפץ מקודש, נישא בידיה האמונות של אם העולם".

אלו היו תחתונים, ספוגים בריר של עכבישים. מזה שהם מפרישים כשהם עולים אל עבר השקיעה, בשעות הבוקר המוקדמות. חסרי ציפורנים, שיניים ושיער. והם עשו את זה בכל זאת.

"שא נא מתנתי זו אל עבר אש הצפון", היא לחשה ברכות. עיניה צבע מייפל, זהוב. שערה הארוך מתנחשל סביבה. "דוגרי", עניתי, "שיא הלא".

ואז היא חייכה. שיני הפכו לניבים ארוכים. שיערה לנחשים. עיניה מייפל, זהוב. אך קר. זיק מסוכן, ואז יותר מזיק. היא התקרבה ושלפה את הסכין. התחתונים הושלכו אל על.

שחררתי את כוח הכבידה הבלתי יאומן שלי ונסקתי משם, בעקבותי ציפור, אל חשכת האושר הצרוף.

סוסים דהרו סביב מולקולות זעירות בראשי. מסתחררים.

כנפי נסקו, פולחות את העננים.

גלגלי עיני, מתגלגלים..

ואיש לא מודאג. ופרץ של אנרגיה מהוסה נקטע באיבו, תוך נסיון לאהוב את הטוב. ואיש לא מודאג.

הגמל לעס לאיטו את החול המדברי. הוא גם לא היה מודאג, הוא האמין בכך שגמלים לא אמורים להיות מודאגים בכלל. והוא שכנע את עצמו מגיל שש. הסתבר שהוא היה מאוד משכנע.

הוא המשיך ללעוס את החול, תוך תהייה למה אין שום עשב. והוא ידע שאין עשב במרחק קילומטרים לכל צד. כי הוא בדק את זה. הוא החל להיות מודאג, ומייד שינה  תנוחה. זה  הועיל. בדיוק לשתי דקות. צנחתי עליו ובדקתי נשק. היו לו שני סכינים  בשק. וצנימים. חייכתי חיוך אכזרי להפליא שחשף את חניכיי הורודות. 

אז המשכתי הלאה.

משאיר אחרי גמל מוכה דאגה. הוא דאג בכנות. בכל ליבו.

   מוקדש לך נוי.