והיא פוסעת חרש ברחובות העיר
מצללת בגיזרתה על הקירות החשוכים
והדממה עוטה עליה גלימה אפילה
והשקט
_____________________
צורח בדממה.
ושלוות הלילה הבלתי מנוצחת לעד
מכופפת גם אותה כמו כל אחד.
ופניה עוטות גוון ורדרד
וארשת פניה-מבט מחודד
והרוח מפזמת בשירתה החרישית
אופפת, עוטפת
ונראה כי הרוגע גם את לב זו הצליח לכבוש
אך בפנים היא צורחת קלות,
מנסה לעורר את כולם מתרדמתם- אך ללא אות
והיא רצה אל סוף הרחוב
ומליבה נוזל ומטפטף לו דם המכאוב
והיא רואה את אותו אור בסוף הסערה
וחולפת בראשה הרגשה של תקוה
והיא רצה ורצה
ונפשה עדיין בה
והיא לא מתייאשת ונפשה לא קצה
והלילה ממשיך להאפיל על הרחוב
הרחוב הארוך שלא נגמר
הרחוב שגודלו לא גבל
והריצה מתמעטת והיא החלה מתנשפת
ואט אט נופלת כושלת
ודופק ליבה על כביש סואן
והירח רק מסתכל ובוחן
והיא נשכבת ברפיון
וגופה שלכתי
ונשארת שם
על השביל האין סופי
וגמלה החלטה בליבה השותת
שהמאמץ בשבילה הוא ליתר שאת
ועיניה נעצמות
...וחולפות הדקות
והיא עדיין שם
ונפשה חורזת
ובין הצללים לעולם נשארת
ובשקט ובשלוה
ברגעי מחשבה
היא מסבה ראשה אל האופק הרחוק
ומיד ראשה צונח שוב.
צונח יותר עמוק.
תגובות