הקטע הבא נכתב על בת יישובי,

שמחלת הסרטן-גם אותה בין השאר קטפה.. אם לארבעה ולמשפ" מקסימה..

לעולם לא אשכח את החיוך שתמיד היה משוח על פניה-מין שלווה אופטימית נצחית שכזו,

לו יכולתי לתאר זאת במילים..יהי זכרה ברוך! ותהא נשמתה צרורה בצרור החיים לנצח!

היא לא אומרת כלום..

דוממת, שותקת..

מביטה- ובחיוכה ובתקוותה

את מנגינת חייה מפזמת..

היא לא אומרת כלום

אלא רק בוחנת

פיות יתומים מלטפת..

ורוחה האופפת-

מאזכרת..

אך היא-

לא אומרת כלום..

והדממה

והשתיקה

מעידות על אותה אמא-

האמא שלי..

היא לא אומרת כלום

ופשוט מקשיבה

מחייכת לו,

אולי הוא יראה

ונזכרת בו שם, למטה

כלעומת שבא..

היא לא אומרת כלום

וסערת הרגשות

!היא השתיקה הכי גדולה

אילו רק הייתה לוחשת לי

הגה, צליל ואפילו מילה..

והדמעות נשפכות וזורמות כתנועתו של ים

והכאב- לא נדם

והארץ כולה זכרה

וזוכרת,

והרוח המלטפת מזכירה לי גם כן-

את אותן שושניה-גומות החן..

והאופק האופטימי

שחבוי לו אי שם                   רחוק

מעיד על אופיה כבדרך הצחוק..

וכמו שקצף מימי בחולו נוגע

מלטפת היא קלות את לחי יתומיה..

נוגעת לרוגע וכצילם- תומכת

צריכה לעזוב

אך עדיין נשארת..

וקול שמחתה ועיניה הבורקות

כפנינים נוצצות, יפות ונדירות

נשאר ומהדהד באלפי חוצות

חוזר ושב ונשמע ארוכות..

והשמעת אותו,

את אותו בכי של ילדה קטנה

שקיבלה לטיפה ארוכה..

אחרונה..?

הראית את עיניה התמימות

המבקשות חזרה את אותה אהבה שתשוב? 

האם חשת בידיך את הכר הרטוב?

ואותה האם שוב לא אומרת כלום..

דוממת, שותקת

.ורק קולה על השקט עוטה כמעטפת.