היה זה יום חם עד מאוד בכפר זיעתא, אולם דבר זה לא הפתיע אף אחד, החום היה אחד הדברים שליוו את מדבר יהודה מיום היווסדו ואולי אף קודם. לכך הגיבו האנשים כמו שתמיד מגיבים בני אנוש; הם ישבו עד כמה שיכלו בצל, והשתדלו לנוע כמה שפחות. מצב העניינים המוזכר גרם לכך שבמשך שעות היום לא נראה אף אחד, ורק בלילה ניתן היה להבחין בדמויות, וזאת רק אם הירח זרח. כולם הסתגרו בבתים עד לרדת השרב. למעשה, כמעט כולם.
היתה שם ילדה עם שתי צמות שהתעקשה לשחק בחוץ. עורה היה צרוב-שמש כמצופה ושערה יבש, ועל פי רוב היתה יחפה. דבר לא הפריעה לה לשחק, לא השמש הקופחת, ולא האדמה הלוהטת. הוריה כבר מזמן אמרו נואש מלהכניסה הביתה. הם היו מותשים מדי, מהחום כמובן, אך ידעו שגם אם יתאמצו, שום דבר לא יועיל וילדתם לא תכנס. אולם למרות כל זאת, אימה של הילדה התעניינה באופן כללי אם ילדתה לא התעלפה או משהו בדומה.
עקתא קראו לה, במלרע, כמו שתמיד דרשה מכולם. היה לה קול צווחני במקצת, וכשהיא עמדה על שלה קשה היה לעמוד בפניה. ניתן לומר שדרישותיה מהחיים ומהסביבה לא היו גדולות במיוחד, אך בכל הנוגע לבובה שלה, היא היתה די קשוחה. בובתה צוקא, גם היא במלרע, היתה מורכבת למעשה מכמה בלואים. רוב תושבי הכפר סברו שפעם באמת הזכירו פיסות הבד המרוטות בובה, אך היום קשה לזהות איך בדיוק. לעקתא הדבר לא הפריע כל עוד לא אמרו משהו על הבובה.
ניתן לומר שהמשחק עם צוקא מילא את רוב יומה. ביחד הן שחקו בחול, רצו, בנו מגדלים מאבנים, וידו חצץ על סלעי-מטרה. מסתבר שצוקא היתה חברתה היחידה, כיון שכל שאר הילדים נהגו להתרחק ממנה.
נחשים לא הטרידו אותה. היא כבר ננשכה פעמים. בפעם הראשונה היא שכבה בבית יומים תמימים קודחת מחום, ובפעם השניה התעלפה וכמעט שטרפו אותה השועלים. אבל לא עבר חצי יום ומצאו אותה ליד הבור אותו חפרה, ממנו יצא הנחש. היא היתה מוטרדת מהנחשים מעט מאוד, וגם אפשרי שהתחסנה, אולם הוריה חששו.
משפחתה היתה משפחה קשת יום, יחסית גם למושגי הכפר. הבקתה בה התגוררו היתה צפופה מדי לשש הנפשות. בגדים לרוב היו חסרים, וגם קש לישון עליו לא היה מספיק לכולם. את האוכל, אם היה, היו מחלקים במשורה. לכן העדיפה עקתא, כמו גם משפחתה, למצוא את מזונה בעצמה.
(עד כאן כתב יד קדשו של יצחק בן מרדכי האגדי ולא שלי, ומכאן והלאה מוצע ההמשך שלי)
אכן, כמעט כולם, אותו כמעט כלל עוד קצת, מישהו שבהחלט היה קצת מישהו, שמו היה בוקה, גם הוא במלרע. בוקה, בניגוד לעקתא לא היה משחק בחוץ. למעשה כמעט לא היה לו חוץ, החוץ אצלו קיבל מעמד של בית הוריו וההפך, שהרי התמיד בחפירת מחילות ברצפת בית הוריו ומתחתיה, עד ששיכן עצמו ברוב פאר במערכת מחילות מסועפת וצרה שרק הוא יכל להכנס אליה. רק? כמעט, חוץ מידידו, הדינגו, מבולקה, במלרע כמובן.
הדינגו מבולקה האמור היה דינגו מטרד לשכנים של בוקה - עד שהיה גואל אותם ופותח את המחילה שחפר תחת רצפתם, הם דרשו תמיד שהיא תסתם מיד למען לא יכנסו מרעיני בישאֵי (שניהם במלרע) בפתח, ולכן מכניס היה בוקה את מבולקה, מחבקו מנשקו מגפפו ומגדפו, ומיד היה סותם את הפתח - עד שלדינגו היה נמאס מבוקה מחיבוקיו מנשוקיו מגפופיו ומגידופיו.
כשהיה נמלט מבולקה נצטרח היה בוקה ובוכה צורח ובוכה ושוב צורח ובוכה ושוב צורח ובוכה עד שהשכנים היו מזעיקים את המשטרה, והמשטרה שלא-יכלה-לצאת-החוצה-מהחום-הכבד-וכל-שכן-להכנס-למחילות-למען-עשות-בבוקה-שפטיהם-ושפטי-שכניו-זצ"ל הודיעה ליורשים שלא תבוא, היורשים - המודאגים מעתידם הם - היו משגרים לבוקה מיני תופינים מגדנות ושאר בקשישים, בוקה היה נרגע, מרחרח את הנ"ל, וניגש לחפור מחילה חדשה, אותה היה ממספר וממלא בשלל צרחותיו ובכיותיו, והולך לחפש ארוחה ראויה לשמה, שפחות גדולה ממנו.
ובכן, היה זה יום חם עד מאוד בכפר זיעתא, דבר זה לא הפתיע אף אחד, שהרי ליווה החום את מדבר יהודה מיום היווסדו ואולי אף קודם. לכך הגיבו האנשים כמו שתמיד מגיבים בני אנוש; הם ישבו עד כמה שיכלו בצל, השתדלו לנוע כמה שפחות והזיעו עד כלות. או לפחות כך זה היה עד היום, היום סוף סוף הבינו כולם שפשוט כבר נמאס! אפילו המשטרה החליטה למחות מעט אגלי זעה מכובעיהם וליישם את משמעות היות כובע משטרה על ראשם - דהיינו להראות כך בפומבי!
כך, לראשונה מאז יסוד תחנת המשטרה בכפרנו זיעתא השוטרים יצאו מחוץ לתחנה בצעד אחיד ורב רושם, אולם הדבר הכי פומבי שראו היה, או יותר נכון הייתה, עקתא (לרחבי הלב נוסיף את צוקא שבלוּאי סמרטוטיה נראו סחבות יותר מתמיד), השוטרים מילאו מיד את חובתם ניגשו לעקתא´לה הקטנה ושאלו: "עקתא (במלרע), מה לך?" עקתא הסתכלה עליהם שלא ברוב עניין וחיש קל עבר מבטה אל צוקא, פתחה את פיה ואמרה: "צוקא (במלרע), מה לך?" ונדמה.
השוטרים המסכנים, אפילו לא יכלו להאשים את צוקתנו בגין העלבת עובד ציבור, או הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, הם נשאו עיניהם למרום, נאנחו מעומקא דליבא ואמרו: "אוי טעטא". "אַה, גם אתם מכירים אותו.." אמרה עקתא, נשאה אף היא עיניה למרום והודיעה ביובש: "ענן". וכך נישאה לה השיחה הראשונה ברחובות זיעתא.
אגב, באמת היה שם ענן.
ענן לבן וקטן.
ואחריו בא עוד אחד.
ענן לבנבן אפרפר, בגודל בינוני.
תיקווה נישאה בלב כל נוכחי האירוע כלפי עתיד טוב יותר.
וזהו.
זהו? סבא אתה לא יכול להפסיק עכשיו, זה ממש אמצע הסיפור!
אבל דוד, השעה מאוחרת ונגמר הזמן שהקצבנו בשביל הבייבי-סיטר שאתה עושה לי - היית אמור להרדים אותי ממזמן ולהמשיך לשחק, עכשיו אני עייף ורוצה לישון.
אבל סבא...
כן...
מה זה דינגו?
אה, זה סוג של.
סבא?
כן...
סוג של מה זה דינגו?
כבר אמרתי לך פעם אחת וזה מספיק.
טוב.
תגובות