הֶאָספוּת

היום עוזב את העמק

אט אט.

אורות אחרונים נאספים

ברוך מתמשך

אינסופי,

כבְיָד בעל, האוסף באהבה אל חיקו

בגדי אשה מְרצפּת הבית.

צללים ראשונים נשפכים בָּעמק.

מתמזגים בקירות הבתים,

בין העצים לפנסי הרחוב הנדלקים,

בשדות הפרושים  –

כבדים ונינוחים

על אדמה בטוחה וחובקת.

והכל נכון,

וידוע בי -

הלילה יורד והולך סביבותָי

בשהייה מענגת, מלאת התמסרות.

החושך המתעבה נח בקִרְבִּי בטח.

סבך הרהורי מותר,

נפרש כָּשבילים הנעלמים כעת לאט מן העין –

בנחת, במתיקות.

ורווח לי כל.

נפשי שדה.

נפשי לילה.