עוד יש ציפורי רעם בעולם.

לא הרבה, אבל בכל זאת. ראיתי אותן רוכבות על הלילה, קורעות ברקים לבנים בעננים הרכים, האטומים. הן צורחות גאווה על האדמה הלחה, והיא משתוחחת עוד ומחייכת בהתרפסות. פעם גם האדמה היתה למעלה; היום היא דהויה ושותקת, ורק דמעות שמים מקריות מכתימות אותה בחיים ששצפו בה פעם.

יצאתי לצוד לי ציפור רעם. יש האומרים שנוצותיהן יכולות לקנות את חייך; יש האומרים שהן ימכרו לך את סיפוריהן תמורת החופש. אני יצאתי לחפש יופי – את האפלה המשוסעת הזאת, שלוחשת כמו התופים ביערות. יש יופי בפראות ובשתיקה ובשחור; אי אפשר לתפוס אותו ברשת, וגם לא בגיגית מים. רק ירחים מתפתים למלכודת מטופשת כזאת – אין ירח שלא יעבור על פני בבואתו בלי להתפעל ממנה. הם שחצנים מדי.

היה גשם. ציפורי רעם לא זקוקות לגשם כדי לפרוש כנפיים, אבל הן ישתו אותו אם רק יוכלו. הן תמיד צמאות. האדמה התרככה והשחירה וניסתה לחבק לתוכה את הרוח ואת השמים, אבל נוצרו רק כמה שלוליות. העקבות שהטבעתי התמלאו במים נוצצים, שהועכרו מיד בגרגירים שחורים ומערבולות.

קשה לחיות על זכרונות. אי אפשר לסמוך עליהם – הם מעדיפים להעלם ולהשאיר רעב מאכל. ואי אפשר לחיות על רעב.

פעם, מזמן, כשהעולם היה צעיר והאוויר היה חד ונקי, היו השמים משחירים באחת וצרחות הסופה התריסו גאווה ודם אל הלילה. אדם לא העז לצאת מחוץ לביתו בלילות האלה, וכששככה הרוח היו הציידים יוצאים בלהקות לחפש נוצות שננטשו בשלוליות. והם היו זוכרים... היום אין מי שיזכור, כל אלה שפסעו כאן כשהאדמה היתה כהה וחמה נעלמו כבר מזמן, ועצמותיהם שמורות ברגבים המתים.

הקור טפטף על פני, אצבעות רטובות קרות זוחלות במורד לחיי. היה לטיפות טעם של רוח ושל חופש, ושל אוויר מאובק. הגשמים מנקים את האוויר ולוקחים אליהם את הלכלוך ואת המחנק, אומרים. אני לא מתעסקת בפרטים כאלה, אז ניסיתי לשתות כמה שרק אפשר, אבל זה לא הספיק. זה אף פעם לא מספיק.

עמדתי וזכרתי ציפורי רעם.

היא באה מיד, כמובן; קו שבור, מהוסס ורעב. היא הקיפה אותי במעגל, ואחר הנמיכה והתיישבה על ענף מעלי. טיפות קטנות התנערו ממנו כשנאנק תחת כובד משקלה. היא היתה כמעט קרחת, ונוצותיה המעטות היו פרועות ורטובות.

"קר לי," לחשה, וידעתי שהיא עומדת למות.

"יצאתי לצוד ציפור רעם," אמרתי ברכות. היא הזדקפה מעט, ניצוץ עמום מתגנב לעיניה ונמוג.

"אינני מקבצת נדבות," אמרה בבוז, נהמת הרוח בגרונה. "שמרי את זכרונותיך לעצמך; לא אקח ממך דבר."

חייכתי. "גאווה לא תועיל לך, כעת." אמרתי. "עברו הימים בהם יכולנו לחיות על הגאווה. לא נותר מספיק ממנה..." והיא נאנחה, הרוח בקולה גוועת.

"אין לי עוד מה לתת," אמרה, וקולה צרוד כענפים מתפצחים. "לא נוצות, לא סיפורים... האכלתי אתכם, ולי לא נשאר דבר. אתם לא מאמינים עוד."

"אני מאמינה," אמרתי לה. "אני מאמינה בברקים וברעמים, ובציפורים ובחופש; אני יודעת רעב, וגם בדידות; ואני יודעת שתמותי יום אחד, ושיום זה מתקרב. גם את יודעת." זה היה נבזי, נכון; אבל הדברים האלה הפסיקו להפריע לי. וגם מיהרתי מאוד – לא היה לי מספיק זמן להרגיע אותה, לנחם ולהאכיל אותה כדי שתאמין לי.

היא מצמצה לעברי, עיניה החיוורות, הגדולות, מתכווצות בזעם. אבל היא היתה חלשה מכדי לכעוס. ראיתי אותה נאבקת, רעבה, בבושה ובזכרונותיה מהימים בהם דאתה על חלומות בני אנוש.

זיכרון הוא כפוי טובה; אני ידעתי זאת, והיא ידעה שידעתי. היא עטתה הבעה ערמומית.

"תני לי זכרונות, אם כן," קרקרה, ובקולה כמו-הצעה. "של כאב, של בדידות, של רגעים קצרים שאבדו, כה קצרים עד כי שכחת שהיו..." הבטתי בה. "זה יכאב פחות, האמיני לי." כעת לא היתה עוד ערמומיות  בקולה; שתינו ידענו שהיא דוברת אמת.

כאב?

זה כמו אש. אי אפשר להניח אותו על המאזניים, לשקול ולחסר ולדעת מה בדיוק מהיכן. לפעמים כאבתי כולי, לפעמים רק הכה בי כפור. מפסיקים להרגיש בזה, אם מחכים מספיק זמן. אני חיכיתי.

היא הרגישה במחשבותיי, כנראה, כי רוק עכור, שאין כמוהו לציפורים, נזל על פניה הקרחות, המלוכלכות בבוץ. היא היתה זקנה ועלובה ורעבה; גם לו נתתי לה כל מה שהיה בי, עדיין לא היתה שבעה שוב. אני לא מאמינה שבנות מינה ישבעו אי פעם; הריקנות גדולה מדי.

"יש לי משהו לתת לך," חייכתי. ואז עמדתי וסיפרתי לה על ציפורי הרעם, המפלחות את השמים ברעב קפוא.

הגשם על פניה התערב בדמעות, וכעת לא נותר עוד שריד לגאווה מכווצת-העיניים שהיתה בה; רק הכרת תודה עלובה, מזדקנת. אולי השקטתי לרגע את הכמיהה שבתוכה, אבל ידעתי שמדובר רק ברגע.  "את זוכרת," קרקרה. היא בלעה את הסיפור שלי בשלמות ולא הותירה לי דבר; ראיתי את הברק דוהר בעיניה. ואז הכתה בכנפיה, מתרוממת בכבדות, ונעלמה בטיסה נמוכה אל הלילה.

היא צרחה, ותודתה בקעה מכל תו בקולה. זה היה... חם. זה כמעט והצליח לגעת בכפור שבתוכי. כשהריקנות מזדקנת, היא קונה לה שביתה בפנים; וכשמסלקים אותה, זה כמעט כואב שוב. אבל זה שווה את זה.

לקחתי אלי עוד ועוד – את הבושה, את הברק, את הזקנה; את הזכרונות - של כאב, של בדידות, של רגעים קצרים שאבדו, כה קצרים עד כי שכחה שהיו... ואת המוות שלה, כשהתרסקה אל הסלעים. נדמה לי שהיא עוד הספיקה לצרוח בפעם האחרונה לפני שהבינה מה עשיתי. הברקים הפשירו את עצמותיי, וסוף סוף התמתחתי כפי שלא עשיתי זה שנים. הרכנתי ראש, וקיבעתי אותה בתוכי, זוכרת. הייתי צעירה ממנה וחכמה ממנה, ונוצותיה היו מעטות ובהירות משלי. היא תאכיל אותי זמן רב.

עוד יש ציפורי רעם בעולם.

לא הרבה, אבל בכל זאת.