[ליצירה]
לבית הקברות הולכים אנשים חיים.
המתים כבר לא שם.
התאבדות היא נושא פתלוגי. רד מזה. כתוב על החיים. זה כשלעצמו יוריד את נושא ההתאבדות מהפרק. רוצה לדבר על כך ? כתוב לי הודעה אישית.
[ליצירה]
זה שיר מקסים, זורם, עם דימויים שלוקחים אותך לשם ומשתפים אותך בחוויה. אהבתי וקראתי שוב ושוב. :)
יש משהו שקצת לא מסתדר לי: הקשר בין "גילוי ערוות הארץ וחשיפת שממה וקדור" ובין "חפשי ומאושר"
[ליצירה]
לאלמונית שלום,
השיר מצטיין בכך שהוא שיר שצריך לקרוא אותו שוב ושוב וכל פעם למצוא דברים חדשים לחשוב עליהם.
באשר לתוכנו, אם הבנתי אותו כראוי, אני בדעה שללכת בקוים עושה אותנו "צרי אופק".
פעם כתבתי על חבר שלי, שהיה חקלאי שיר שהתחיל במילים:
"האיש שהלך בשדות
אך מעולם הלך בתלם......."
בשביל להגיע לתחנה שלך, שנמצאת באופק, צריך לחרוג מקו החוף ולשוט במרחב.
כיוון שגילי מופלג אני יודע שאפשר להחליט לצאת למרחב גם כשיש סערה (בעיקר בתוכך פנימה) ורצוי גם בגשם שוטף ומטריה שבורה. תני לגשם לשטוף את דמעותיך במקום לבכות יחד איתו.
קו החוף הוא תלם ישר, כמו גם הכביש שיש לו סוף.
אני מושיט לך יד כדי לגרור אותך החוצה מהקווים הצרים וזה יעשה אותך אמיתית.
ולסיום, תמשיכי לכתוב, כמו שאומרים "יש לך את זה"
[ליצירה]
פוצקית ,
אני חשבתי קצת אחרת:
מה דעתך למשל על: "אור בקצה המנהרה" או אולי:
"מגדלור בקצה המנהרה", זה הדימוי שעלה לי בראש מהתמונה הזו.
בכל מקרה אהבתי אותה.
תודה ליוצר/ת
[ליצירה]
זה יופי :) אני רק יכול לקנא בזאת שאת כותבת עליה. אני סקרן לדעת מי היא בשבילך. היא בטח לא חושבת עליך שאת "פשפושית מתפשפשת". האם גם היא מרגישה כלפיך כמו שאת מרגישה כלפיה. (אגב, אולי זו מישהי שאת מדמיינת, ואולי בעצם זו את ? אם זה כך אז זה עוד יותר מקסים).
תגובות