כנר בחשיכה
עוד אחד .
-
מילא
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] מעניין גם שכל החפצים שקופים, מה שאולי מקשה "לאחוז" בהם.או שלהפך, החפצים משקפים את כל סביבתם וניתנים אחיזה מוגברת מהרגיל... מקווה שבאמת יהיה אחיזה#4 נביש נ.ב לדעתי אנחנו צריכים לצאת לכיכרות ולצמתים ולהפגין נגד צזנורת הפיקסלים שנעשת באתר, תחת הסיסמא "זו לא צורה!" או משהו בסגנון 100 K בלבד? האם יעלה על הדעת שבתחוןפ הפרוזה יצטמצמו ל100 מילים? בשירה ל100 אותיות! הקץ לרודנות! [ליצירה]
- [ליצירה] ומי את שתגידי לנו מה לעשות בשיריך לאחר ששחררת אותם לאוויר העולם?! אולי כשהמילים "עץ רחב ענפים וחסון" עוברים את סף התודעה שלי הם ניקלטים בצורה שונה לחלוטין (אך עדיין "פשוטבעית") מאיך שהם יצאו ממך?! למי יכולה להיות העזות והחוצפה לקחת סיטואציה שסמל החרות האנסופית מקופל בחובה ולומר שזו "רק ציפור"?! באיזו זכות תשלל מהקורא הנאור החרות האלמנטרית עליה מושתת הציביליזציה המודרנית הדמוקרטית לפרש את הטקסט המונח לפנינו כל אחד על פי דתו גזעו ומינו הייחודי לו!? הלחשוכים נהיינו ולפונדמנטליסטים נדמנו?!?! הכצעקתה!? סתם סתם בצחוק ... (כנראה רוחות האדר הנושבות בפנינו מפרקות את סיבי השפיות האחרונות ואלו התוצאות ) וכמו שאמר פרויד- לפעמים סיגר הוא רק סיגר... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] אם הייתי מבין... אם הייתי מבין מה המילוי לא הייתי צריך לכתוב שירים. אם היו אנשים ש"ב א מ ת" מבינים בשירה היא לא הייתה מעניינת. כי אז לכל שאלה הייתה תשובה אחת והייתי נאלץ לענות ש "א מ ת" זו לא בדיוק הכוונה שלי. אבל אין ב א מ ת מבינים בשירה, ומה אני בכלל מבין ב " א מ ת" ובאמת יכול להיות שהאמת היא גם החור וגם המילים שממלאות אותה... אבל מה אני מבין... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] נראה לי שהוא פשוט לא מצליח לומר כי זה גדול עליו, לא כי הוא טיפש מדי לדעת מה טוב לו. בחינת "כלים שלא מכילים את האור"... ואולי הכוונה לאו דווקא לנבואה אלא לתחושה של כולנו הרבה פעמים שיש לנו משהו חשוב לומר לעולם (שיר, סיפור, מניפסט, הגיג) אך בבואנו להוציא את זה החוצה הכל מתפקשש... נחמד מאוד, תנסה להוסיף דימויים נביש [ליצירה]
- [ליצירה] ידידי שלמה שוק, מלמד כי הכתיבה היא נגיעה במימד האינסוף. באנסוף הכל אפשרי כידוע, ולכן מה שנכתב בהשראה הנכונה, עתיד לגרור קריאות שהמשורר לא בהכרח התכוון אליהם. לאחר הקדמה אפולוגטית זו, אני יכול לומר שהקריאות של השיר כ "חוסר נשימה" כפשוטו, לא עושים חסד לשיר ולמשוררת. מה מוסיף השיר לידע שכבר יש לנו על דום-לב והחייאה? השיר לא רומז לזה הוא אומר את זה במפורש! מה כן נרמז? נרמזים כאן הדברים שאנו באמת זקוקים להם לא בשביל החייאה, אלא בשביל לחיות בכלל: ידיים, מגע, עיסוי- לב, מעגל. לפעמים אנו כבדים ומוטלים, נופלים על הרצפה, מתרחקים מכולם. לפעמים אנחנו דווקא זקוקים שיקיפו אותנו במעגל, שיגעו בנו, שיעסו. הנשמה, החייאה... נביש [ליצירה]
- [ליצירה] בפוטושופ, אבל בלי אפקטים... [ליצירה]
- [ליצירה] תעיפו מבט ביצירות אחרות של בועז, זה לא בחור ציניקן... [ליצירה]
- [ליצירה] חייבים לתת להם את זה- יצא להם אחלה סיפור, כל הקטע של האהבה האין-סופית של האל שתופס דמות אדם כדי להבין את הסבל האנושי ובכך שהוא מקריב את עצמו ועובר את הייסורים הקשים ביותר שבן - אנוש יכול לעבור- ובכך מכפר על חטאי האנושות כולה לנצח נצחים. וכל מה שצריך לעשות בשביל להיות חלק מזה, בתור בן-אדם, זה להכיר בו ובגודל המעשה שלו! למרות שזה לא מקורי- העקדה הייתה קודם. אבל בטוויסט של המוות והקימה לחיים בהחלט הוסיפו ליטוש מעניין. [ליצירה]
- [ליצירה] מצויין! השיר משחק במילים כאילו היו ועושה מה שבא לו. מצד שני השיר מעביר רגש של מוגבלות למדיה החמקנית ורצון ליותר בהירות: (בואו נשים דברים על השולחן: הלאה שירה/אנחנו זוג בנות 18.) כי בעצם השפה עושה יותר מלהגיבל ביטוי, היא גם מעצבת תודעה וסגנון חיים. ההגדרות המיניות שלנו , וכל מקומנו בחברה, הם הבניות משימוש בשפה: (אני כבר לא יודעת עברית./שפה מגדרית/ קשה/רק אינתי, אנת. ) והמקובעות שהיא מייצרת אינה אמיתית, היא נונסנס: (את אומרת בעיניך - תאוות התות, אני נדלקת/חמדת השטות/פשוט.) יש רצון לקשר שיגע בדבר עצמו, בממשות, ולא יהיה נגוע במבניות והמגדריות של השפה: (רק לשון אחת אני רוצה - לשונך, אהובה) השפה, בשילוב חברה מקובעת בעצמה ("ביצה מפד"ליסטית", "לא בעניין שלנו" ) גודעת את צמיחת "אהבות נפלאות" מסרסת ומעקרת , ובסוף נשארה רק מילה ריקה: לסביות אבל לא מה שמדברים קובע , רק הממשות: אדם נמדד במעשים אומרים בחדרי חדרים/אומרים אנשי מעשה בשדות/צועקים /מסוף העולם זו אמנם מטבע לשון שחוקה אך עדיין עוברת לסוחר הדיבורים מתפרקים הממשות נשארת אחד מהדברים היפים שראיתי כאן. בהצלחה נביש [ליצירה]
- [ליצירה] טוב. אז קראתי 3 פעמים ועדיין קצת קשה לי. אפילו הרבה. אך בכל זאת למיטב הבנתי כך הם הדברים:: האתמול, העבר , הוא העשב הגבוה, המאפשר תיקוות גדולות, כי לא רואים דרכו. התיקווה היא שנוכל על הכל, אפילו על המוות, וכמו יחזקאל נוכל להחיות עצמות יבשות. אפילו את הזיווג הבלתי אפשרי של היום בלילה נוכל (האפשרות לאהבה בכלל? להתגבר על הפער המגדרי ולגשר בין המינים? אולי השלום הסופי בין השמש והירח במדרש בבראשית? או אחדות באופן כללי?) מכאן והלאה הרבה יותר מעורפל לי: לקחת את ידי עכשיו- החיים מתקדמים מתמסדים,נהיים פחות תמימים. לא ברור מה עבר תחת ידך, למה התכוונת במעשיך. הכל פחות הרמוני. או אולי: אז- בדשא הגבוה, במעשה תמים, הכול היה יכול להיות. החספוס המילולי- היום בדשא הנמוך, הדברים ברורים וחד משמעיים, חסרי דמיון ומפוכחים. וזיכרון של האפשרויות האנסופיות של אתמול, של מילים גולמניות, מחוספסות, ללא משקל הנסיון והציניות, לא מושחזות ומחודדתו, אומרות את מה שהם מתכוונות ולהפך- נתונות טעם לחיים גם היום, ואפילו תקוות לעתיד או משהו כזה... נוגע בכל מקרה. תודה. נביש [ליצירה]
תגובות