יהודי כשר אנוכי ולמה זה תשאלוני לשמי. מבקש אני לספר לכם מעשה נאה שאירע בשקית קטיפה של טליתי:

לפני שנים לא רבות בעיר הקדש חיפה, ימים מועטים לפני כניסתי לעול תורה ומצוות שדרשו גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, קנה לי אבי זקני טלית. אותה טלית, טלית גדולה הייתה כמנהג אותן קהילות קדושות שקיבלו על עצמן פסקי מרן רבי יוסף קארו, השולחן ערוך. ושקית קטיפה נאה קנה לי אבי זקני עם טליתי. והייתה צבועה בתכלת. תכלת זה לא כמו התכלת של ימינו שכחול ולא כחול, אלא תכלת כאותם ימים קדומים – שהיה צבעה בוהק ומשתנה. ודאי תשאלו מדוע ציווה לי אבי דווקא שקית קטיפה בצבע התכלת – משום שהתכלת דומה לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד וכו´. ואל יהא הדבר נקל בעיניך, שהקטיפה באותם ימים הייתה דמיה ביוקר רב וכל שכן לקטיפה בצבע התכלת. לא כעין התכלת שעושים האומנין של היום הייתה, אלא כעין התכלת שהייתה ואבדה לפני שנים רבות שהיה צבעה בוהק ומשתנה כנגד האור. ונתקנאו בי חברי והיתה גאוה גדולה בליבי. לא גאוה כעין שאמרו שמוציאה את האדם מהעולם אלא כעין גאווה של אב בבנו שהולך בדרכיו ועושה חייל במעשיו. יכולני לספר שבחה של שקית קטיפה בצבע תכלת שקנה לי אבי זקני הרבה, אך קצר המצע ולספר סיפור שאירע לי באתי ועל כן אספר וכך היה מעשה.

מעשה ובאתי בשבת אחת להתפלל בבית הכנסת האשכנזי הגדול בשכונת נערותי. ובית כנסת זה – לא בית כנסת היה אלא כעין גן דעביד איניש להתהלך בו להנאתו ולדבר בשלווה כעין מה שקוראין הלועזים ´פערק´, שהיו באים צעירים פוחזים ומדברים ומפטפטים ולא מניחים לקהל לשמוע החזן. ומשפסקו השומעים – פסקו החזנים. ואת מקום החזנים האמיתיים החליפו חזנים שהם חזנים ואינם חזנים. מאריכים במקום שצריך לקצר ומקצרים במקום שצריך להאריך ומבטלין ההטעמה כדי להתאימן לניגון שספק אם ממקום כשר בא לכאן. אבל, בית כנסת זה שלי היה, ונוח לו לאדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו והלכתי שמה להתפלל. נניח מקצת שבחי המקום ונחזור לספר מעשייתנו.

אותו היום, שבת היה, ואותה שבת – שבת של יום טוב ראשון של פסח היתה. שכל ותיקי וזקיני הקהילה מכתתים רגליהם ובאים לתפילה. ודאי תשאלו, מאי שנא שבת של יום טוב ראשון של פסח משבתות דביני וביני שלא מכתתים רגליהם – אלא משום יזכור שנוהג בהם. שהיו זקיני וותיקי אותו הדור ודכל דור ודור באים ומתכנסים בבתי כנסיות די באתרא קדישא הדין ודי בכל אתר ואתר ומזכירין נשמות קרוביהם ויקיריהם שנספו באסונות הגולה. את שזכרו - הזכירו, ואת ששכחו – הניחו. ואותה שבת, פנים הרבה חדשות באו לכאן והוצרכנו לצאת שבית הכנסת שלי לא היה כבית המקדש שמעולם לא אמר שם אדם במועד צר לי המקום ולא יכול היה להכיל את כל הקהל הקדוש שיחי´. ואף אני, ברוך ד´, אין לי קרוב משפחה שנספה או שהלך בדרכי העולם או חלילה איבד עצמו לדעת רחמנא לצלן. לאחר זמן מועט, הוא שאמרתי שחזנים בבית הכנסת שלי מקצרים במקום שיש להאריך, קרא הגבאי והנהגנו עצמנו חזרה לבית הכנסת. אינה דומה תפילת מוסף של שבת של יום טוב ראשון של פסח לתפילת שחרית של שבת של יום טוב ראשון של פסח. שתפילת שחרית הקהל הקדוש מתנמנם ואף החזן נים ולא נים, שאצלנו באתרא קדישא נוהגים שכל המאריך בליל הסדר – הרי זה משובח ומאריכין לו ימיו ושנותיו. שמא תחשוב שחסידים פרושים הם בני עירי שמספרים ביציאת מצרים כל הלילה עד שנכנסים אצלם ואומרים להם רבותינו הגיע זמן קריאת שמע של שחרית – לא ולא, מאריכין הם בדברי חולין, לשון הרע ושאר מרעין בישין. לא כן אצלי בביתי. שאין חכמי הספרדים נוהגים כן, שלא יתנמנמו בתפילת השחרית. אך מה אני כי אלמד חובה על עמא קדישא שאמרו שאין חביבין לפני מלך יושב על כסא רם ונישא בעולמו אלא הם והתורה. וכי יש אצלי רבי לוי יצחק מברדיטשוב שידחה טענותי. אך לא כן תפילת המוסף. שכל הקהל מתעוררין ואף החזן מתעורר וקולו ערב וכל הציבור עונים באימה ואומרים ביראה ומצטרפין האי בהדי האי  והתפילה – תפילת קודש היא. אך נניח לתיאור התפילה ונחזור למעשייתנו.

בין כך ובין כך, נסתיימה התפילה. הזקנים המטריחים עצמם רק ביום זה – הולכים ראשונים. כמדומני כי שוכחים את זקנותם, שכן צעיר אנוכי וקל רגליים ואינני מצליח להשיגם אלא כשפותח אני בריצה שאסורה בשבת וביום טוב משום פסיעה גסה. כיוצאי את בית הכנסת וטליתי מקופלת בידי, חיפשתי את שקית הקטיפה הכחולה שלי על השולחן בכניסה, שכן דרכי בקדש הייתי מניחה שם בכל שבת ושבת וכן השבת – מדוע אשנה ממנהגי, שאמרו שכל המשנה ממנהג מקבל היפך "מנהג". חיפשתיה ולא מצאתיה. אמרתי בליבי, אחכה שיצאו כולם, אך מקרה הוא בלתי טהור הוא כי לא טהור. חיכיתי עד שיצאו כל הקהל הקדוש מזקן עד טף ורמש אין מספר, שאף יונים וחרקים באים לשמוע תפילת מוסף של שבת של יום טוב ראשון של פסח. שאלתי את הסובבים - את שקית הקטיפה הכחולה ראיתם. ולא השיבו אותי דבר. לא מפני שלא רצו להשיב לא השיבו, אלא כדי שלא לבטל מצוות שיחת חולין ביוצאם מבית הכנסת, וכמאן דאמרו – "לא" דמו. כמעט שעברתי מהם ויצאתי את בית הכנסת וטליתי מקופלת בידי, עד שמצאתי שקית קטיפה. אך לא שקית קטיפה שקנה לי אבי זקני ליום כניסתי לעול תורה ומצוות היתה – אלא אחרת היתה. ואינה יפה כשלי היתה, וצבעה כחול ולא כחול היה. כעין הכחול שנוהג בימינו. רבות חיפשתי בבית הכנסת, ואף כיסאות ושולחנות הפכתי, אך השקית – אין. אמרתי בליבי, מוטב אקח שקית זו משלא אקח כלום ואצטער. מכל מקום – רבות נצטערתי על שקית קטיפה זו שצבעה תכלת כעין הים ולא כאותו של ימינו. ולעגו לי חברי טובא על כך. והיו שוחקים ואומרים – איש זקן לקחה ובודאי כבר מת, והשקית בביתו. ואני משתק אותם בכעס. לא מפני שכעסתי באמת, שהרי נתכוונו רק ללעוג לי על דרך הבדיחותא, אלא שכללו של דבר – כל אימת שמשתק אדם טענותיך בכעס, דע לך שחושש הוא כי יש אמת בדבריך. ואף אני, לא אכחד, כך חשבתי ונתייאשתי מדעת על שקית הקטיפה התכולה שהיתה ואיננה.

אמרו, לא עברו ימים רבים, וברוך ד´ זיכנו אבינו שבשמים למועדים הרבה לשמחה וחגים וזמנים הרבה לששון, וקדש עלינו החג הגדול הוא סוכות הבא ויבוא עלינו ועל כל עם ישראל לטובה. והיה אם תשאלוני למועד החשוב והאהוב ביותר- אשיב ללא קורטוב של חרטה – סוכות. ולא מפני שאני מאותם דרשנים של היום שמחלקים ציונים למצוותיו ומועדיו של הקדוש ברוך הוא – חלילה לי מעשות כדבר הזה, אלא משום שיום הולדתי חל בשבת של חול המועד סוכות. והמשך המעשה שנספר עתה, בשבת חול המועד סוכות אירע.

כמנהגי בקדש, ולא משום שאני קדוש אלא משום שעם ישראל נקראים קדושים שהרי נאמר בנו "גוי קדוש", הלכתי לי לבית הכנסת שלי שנוח לי בקב שלי מתשעה קבין של אחרים לתפילת שחרית החגיגית של שבת וחול המועד. אף לא נתבלבלתי כאותם מבולבלים שמכוח ההרגל מבאים את ארבעת מיניהם המהודרים לבית הכנסת להתגאות בהם על הציבור. ומתוך שבאו להתנשא – יצאו נשפלים. שתמיד אומרים היו עליהם שזוהי גאווה המקלקלת את השורה וסופה - מוציאה את האדם מן העולם. וכיצד מוציאתו מן העולם – שהרי המטלטל בשבת – חייב מיתה מדרבנן. נניח לאותם המתגאים על הציבור ונדבר במאורע שאירע אותי ביום הולדתי.

אף היום, כבחברו פסח, נתמלא בית הכנסת בהני זקנים המכתתים רגליהם להגיע ולהזכיר נשמות אהוביהם. ושנה לשנה, ומועד למועד כפעם בפעם, מזכירים הם פחות נשמות. ולא משום שהגיעה למחוזותינו תחיית המתים פורתא, אלא משום שעם השנים הולך זכרונם ומתעתע בהם עד שדועך והולך. ואם בשנה שעברה הזכיר אביו ואימו ואחותו, ובמועד שעבר הזכיר רק אביו ואימו, ובמועד זה הזכיר רק אביו – סמוכני שלמועד הבא לא יגיע כלל להזכיר נשמות – כסבור שאין לו קרובים להזכיר…

ומכל מקום, לספר סיפורי באתי ומאריך אני בדברים שלא לצורך כאותם חזנים. התפילה עברה בקדושה. כללו של דבר – אם בפסח מתנמנמים החזנים ומנמנם הקהל עמהם – בסוכות ער הקהל ומשתתף בתפילה ואף הקהל משיב לו באימה. והיה אם תשאלוני מדוע, משום יום הנורא – הוא יומא דהושענא רבה שבו מברכין האשכנזים בלשונם "גיט קוויטל" דהיינו חתימה טובה, ובו נחתם חתימה שאי אפשר לחזור בה אפילו לבוא עולם, אם לטוב ואם למוטב. סלקא דעתך שאינו יכול לחזור בו, אלא שלא יעשה כן, שמא יראו ויאמרו אחטא ואשוב ומה יום מיומיים.

מתוך שאני לספר סיפורי מבקש – מבלבל אני בדברים לטורח ולא לתועלת. כשהיה הציבור קורא בתורה, דהיינו קורא הבעל קורא, ספק חוזר אחריו ספק אינו חוזר – העולה, וספק עוקבים ודאי לא עוקבים – הציבור, יצאתי לדרכי החוצה ליפנות. עם שאני יוצא את בית השימוש ונוטל ידי לחזור לקדושה, הארכתי שלא כמנהגי בברכת "אשר יצר" וצדה את עיני שקית קטיפה בצבע התכלת. וצבעה, לא כמו הכחול שעושין היום, והוא כחול ולא כחול, אלא התכלת כעין שאומרים עליו שדומה לרקיע ובוהק וצבעו משתנה עם האור. סיימתי ברכתי בחיפזון, בדקתי את הריקמה ונוכחתי – שלי היא. אחזתיה ולא ארפנה עד שהבאותיה אל מקום מושבי ואל תא טליתי. גומל יושב מרומים חסדים טובים עם המאריכים בברכת "אשר יצר", חשבתי בליבי. השארתי את שקית הקטיפה שהיתה לי מאז המועד שעבר במקום שמצאתי את שאבדה לי וסיימתי תפילתי בהתלהבות. אינה דומה תפילתי אותו היום לתפילתי בשבת של חול המועד סוכות תמיד ואף שיום הולדתי הוא בכל שנה. נשקתי לטליתי והנחתיה בזהירות ובקפדנות בשקית הקטיפה והלכתי עמה כדרך האנשים מתחת לשחיי הימני.

כללו של דבר, כל שבת אחרי תפילת השחרית, לא שנא שחרית של שבת, לא שנא שחרית של שבת של חול המועד – נפגשים הציבור למטה ומתכנסים קבוצות קבוצות ומשיחין רבות. שמא תאמרו חסידים פרושים הם בני עירי, משיחים בתורה גם ביציאתם מבית הכנסת – לא ולא. מדברים הם בעסקי חולין ולשון הרע, כגון כך היה החזן אצלנו, ולא טוב היה. בכך וכך מכרתי מרכבתי הישנה ומחיר טוב מכרתיה. אילו ידע מרום ממרומים מה יהיה בתום התפילה בימים אלו – דומני שלא היה מצווה על התפילה כלל. ועל זה הוצרכו לומר בברכות תפילות רבנן תיקנום ואינם מן התורה. אך מה אני כי אלמד חובה על עם ישראל הנקראים בנים למקום, וכי רבי לוי יצחק מברדיטשוב יש אצלי שישיבני לטענותי ריקם.

בין כך ובין כך, אותה שבת שמחתי על שאפגוש חברי בצוותא – שאוכל לספר להם מעשה זה, ואף להראות להם לראיה את שקית הקטיפה שכל כך נתקנאו אך שנים ספורות וקצרות קודם לכן. סיפרתי להם את סיפור המעשה. יש מהם שהתפלאו. יש מהם שבטלו במחי יד ואמרו אך מקרה הדבר. יש מהן שחקרו היטב ובדקו ודרשו ומצאו – אמת. אכן נס הדבר, הסכימו כולם.

אחתום בשמחתי הרבה לאידם של חברי, שמתוך קנאה שקינאוני – איבדתי שקית קטיפה של טליתי, ומשום שרחמנא רחום וחנון ארך אפים ורב חסד הוא - חזרה אלי. שאין אני מאותם שמחפשים טעמים לרעות וטובות שקורות להם. אך מה אני כי אלמד חובה על עם ישראל – שאם יעשו תשובה מאהבה – זדונות מתהפכין להם לזכויות. וכי רבי לוי יצחק מברדיטשוב, סניגורן הגדול של ישראל מנוחתו עדן יש אצלי, שיהדפני לטענותי אחורנית?