מונולוג שבא בעקבות
סיפור שקראתי פה
והעלה בי מחשבות
לקח אותי למחוזות
התעורר בי רצון
להזכר בים שבתוכי
.....
על גבול מדבר- ביתי
הוריי תמיד התגאו בספר שלנו
ספר המדבר.
ביכולת למצוא נחת ויופי
גם בלי הירוק
בלי מים זורמים.
בכיתה ח´ הגענו א-ל הים
משום מה המורות שהביאו אותנו
החלו להתלוצץ
לצחוק באישון הלילה מול הים.
ואני לא מצאתי את הצחוק בים
אותי הפנטו הגלים
והשצף המרעיש ומשתתק
שמגיע עדיי.
אוניה גדולה נראתה באופק
והזכירה לי את הטיטניק
ואת מחיר הגאווה.
ישבתי, רגליי נוגעות בחול
עיניי דומעות מבלי משים
ובאמת לא ידעתי למה.
חברה קרובה שלי התקרבה
בשקט, לאט- בודקת שמותר.
במילים הרכות שלה
ניסתה להבין, להרגיש
התישבה והחלה לבכות
וביחד אפילו לבכות יותר נעים.
ושתינו לא הבנו למה ומדוע
הנוגות מלטפת אותנו
, אך הקסם שבשוני
השותפות ללא מילים
ליוו אותנו עד היום...
(נכון חברה? את זוכרת?)
עברו שנים התבגרתי, כאבתי
כבר היה על מה לבכות
שלמות החלומות
התגלתה כשקרית ונאיבית
ופחדתי להגיע לים
חששתי לבכות.
הגעת אתה,
הצעת שנלך לאורך הים
דאגתי, הזהרתי
"אבל אבכה,לא כדאי"
לימדת אותי כוחן של דמעות
וגם כוחה של אהבה
הים שוב קרב א-ליי
ובכיתי- כשלא ראית.
היום ראיתי את הים
עמדתי על הסלעים
לבד אבל ביחד
בעין ניצנצה
דמעה שמחה
מאושרת, מחויכת
לא ידעתי שגם דמעות יודעות
לצחוק.
