ליווי בודד
בקשתי ממך ללוות אותי השבת,
סתם ליווי, הליכה בנחת.
כמו בימים ההם, זוכר?
שהיית מלווה אותי גם אם היית ממהר,
אני יודעת שבקשתי בקשה קצת מוזרה,
אבל הרגשתי שאין לי ברירה,
כי כבר שלוש שנים שאני לבד הביתה חוזרת,
ושקט בחוץ, וחושך, והדממה מאיימת,
מאז ליוויתי אותך בפעם האחרונה,
הרחוב ריק- רק החשיכה, הקור, הצינה,
ואין מי שילך איתי הביתה בנחת,
אין מי שיפיג את הדממה הצווחת.
אז בקשתי שתבוא, רק לרגע אחד,
תמיד דאגת שלא אלך לבד....
והשבת, אתה הגעת!
בלי מילים את הדממה הפרת,
לא בדמות, רק בתחושה.
בלי נוכחות, רק בהרגשה.
אני יודעת שהיית שם איתי,
הרגשתי את הוייתך, היית כל כך אמיתי.
את טובך, את העדינות, האהבה,
את הנכונות, השמחה, הקירבה.
וכבר לא היה פחד, לא היתה הדממה,
רק שקט, שקט בתוך הנשמה.
אני יודעת שהשבת ליווית אותי!
גם אם זה נשמע קצת לא מציאותי,
וכבר לא חששתי, לא מהרתי צעדים-
רציתי לבלות אתך עוד כמה רגעים.
הגעתי הביתה עם חיוך גדול, ודמעות על לחיים.
ולמחרת כבר קמתי מלאת געגועים.
שבת הבאה אני אצל חברים,
תוכל להתלוות אלי שוב לכמה צעדים?
תגובות