ושוב חוזרת אני למקום הזה פעם היה ביתי. ועכשיו רק אורחת והן בתוך, חיים את הבית שלי שעזב אותי כי הגיע הזמן ללכת להמשיך.. ושוב רואה אני את אותו הדשא, את אותם הבתים, אותן ילדות קופצות ושרות אותם אנשים, אבל אחרים. ופתאום עומדת אני בחוץ ורוצה לצעוק: "זה הבית שלי!"... והן מסתכלות עליי מהצד ומחייכות. ואני בחוץ. כואבת. קרועה. מתגעגעת לאותם ימים של תום ושמחה. ומתחילה את חיי החדשים ביחד, לבדי. אז, מסתכלת אני רחוק ורואה את האור החדש וחיוך עולה על שפתי ומתפשט לתוכי. ואני שמחה. שמחה אחרת.