בסתיו נשרו העלים צהובים אדומים וחומים קמולים, נבולים. ועמם נבלתי אני. כמין תרדמת חורף אחזתני. ועתה, כשבא האביב כוסו העלים פריחה ולבלוב. ואני עודני ישן לא איקץ לא אעור הן אבדה ילדותי לבלי שוב ומה לי פריחה פרפרים ולבלוב ועל לבי מונחת אבן של כפור. ואינני שואל "מדוע לא יבוא האביב אל לבי?"