לפרוץ הכל. את התענוג הבוטה שמסתכל עליי בעיניים חשופות. "משקפי שמש" נפלטת הצעקה מפי ואני רוצה להיעלם מתחת לעפר הרך בידיים. להיות נקודת ציון שיביאו אליה פרחים. לא כי אני יכולה, פשוט כי אין לי אפשרות לזוז. להיות סגורה בין עכשיו לאתמול והעתיד כבר יצא מההצגה, הוא לא אמיתי. אני רוצה לבעור באש, להיות משהו אחר חוץ מהכאב הבוטה הזה שמתנחשל בתוכי (גם כן מילים גבוהות). הם רוצים להיות משהו אחר ואני רק רוצה לא ליפול, לא להיסחף, לא להיות טעות בוהה ותועה לתוך הים הבלתי נגמר הזה והכל משתתק בתוכי ואני משתוקקת ולא יכולה יותר למשוך את פתיל החיים. שייגמר כבר (מה שיום אחד יכול לעשות) אני רוצה לקרוע מעליי את העור שלי ולהיות לחישה עמומה אכזרית מטורפת מטונפת. רוח הרפאים הכי מסובכת בעולם. תקועה על גג בלי יכולת לזוז לעבר הכל יכול (איך שכחתי ממנו בכלל). אם אפשר פשוט היה להיות, להתמוסס כמו חימר בתוך מים, להפוך לבוץ בלי להיות צריכה ללכת לשומקום בכלל.