"רק כשרע לי אני כותב" אומר האיש עם הגלימה האדומה. הוא בוהה בי כאילו עשיתי משהו רע. "אבל אני רוצה להיות שמחה!" אני צועקת בלחש. מנסה להיות משהו על האדמה הזאת ומתאדה לאוויר עוד באמצע המשפט. הוא מבטל את דבריי בחיוך, רוצה לטפוח על ראשי במין חמלה מנומסת "את תגדלי ותביני שאין דבר כזה בכלל, הכאב הוא המקום ממנו תוכלי להיות מי שאת" ואז כאילו שכח את המילה הכי חשובה "תפסיקי להתנגד לו". ואני שואלת את כל מי שמסכים להקשיב לי (מסתכם באלוהים ובפסיכולוגית שלי) "אז מה אני אמורה לעשות עכשיו? לשלוח את כל הרצונות האלה לפח? לשבת גלמודה אומללה בחדר ריק ולתת לצבעים להתנקז מחיי?" (פעם ראשונה שאני מדברת באמת. דו שיח) והם מהנהנים בראש ורק אומרים בידיעה מופלגת "את עוד תביני, את עוד תגדלי". ונגמרת לי הנשימה, ואני רוצה להיות במקומות בהם הזמן נמדד בצבעים והיקום נע בקצב אגן הירכיים. ואין לי מושג איך לתת לדברים לגדול, איך פשוט לעזוב אותם, איך לתת לעצב להתמקם. אני נלחמת נגדו בכל הכוח שלי. (ואז אלוהים מתערב במין מחשבה קטנה בראש "אז אולי הגיע הזמן לעזוב?" כמו פיה קטנה שמורידה לי בעדינות את האקדח מהידיים. ואני עוד הלכתי להרוג מישהו) אז להתראות אני עוזבת. אבל אני לא באמת עוזבת אני פשוט בורחת, בריצת אמוק מטורפת לתוך הלהבות, אולי אני אהיה פניקס, אקום לתחיה מתוך האש. אבל אני לא, כי אני צריכה ללמוד להישיר פנים ומבט מול המפלצות שלי ולבתק להן את אבי העורקים בשיניים " אני לא קניבלית!" צועקת הילדה הקטנה והמפוחדת מתוכי. ואלוהים שלי הולך לאיבוד בין כל הקשרים הנפשיים שלי והכאבים הנלווים אליהם, כמו שועל של שמשון שרודף אחרי הזנב השרוף שלו. והדלת נפתחת מאליה והעצב נכנס כבר והתמקם ושוב אני עוצרת בחריקת בלמים לפני הבור. מאוחר מדי. נפלתי. אז רק כשרע לי אני כותבת.