אולי לספר על הרוק שמצטבר לי בפה והוא מתוק כמו הלילכים שנמעכים בחוץ ונכנסים לחדר שלי במהומות ריח דרך החלון. היו זמנים שבהם הרגש היה כמו חבילת כביסה מעוכה בפתח הלב שלי ולא הייתה דרך החוצה או פנימה ועכשיו הכל בסדר כזה, כולם יכולים להמשיך הלאה והעגלות עם החמורים העייפים מתקדמות אבל אף אחד לא הולך לשום מקום ואפילו הדימויים שלי הולכים לפח בזה אחר זה. לילה של קיץ ואין לי עוד מה להגיד על זה השמיים מתגרים בי מושכים אותי אליהם ואז בועטים אותי החוצה מהמערכת (כמו מחשבים בקריזה) ואין לי שום חומת מגן נגד תקוות שווא וטפשות. או יותר מדי מהסוג הלא נכון. אני טיפשה. זאת האקסיומה ממזמן ועכשיו דברים זוחלים ומשתנים דרך העור שלי ועם כל סרטי המד"ב שראיתי לאחרונה אני מתחילה לחשוב שהדיאנאיי שלי משתנה למשהו שאפשר לסבול גם באור יום. אולי הגיע הזמן שאני אקדם את פני השמש. עוד דברים פעוטים לסיום. אני לא יודעת עם מי אני מתקשרת ואיך בעולם המבולבל הזה אבל יש דברים שונים לגמרי בכל תזמון המרחב הזה. כאילו שאיש יקר שאף פעם איני מסוגלת לראות את פניו מסתכל עליי ומהנהן בראשו, מנחה אותי לעבר המעגל הבלתי ידוע. ואני סתם פולטת מילים במקום לישון. ויללות של זמרת שרופה כמו שאמר ילד בספר מופת שקראתי, רק כשאת באמת שרופה מהחיים אפשר לשמוע את זה בקול שלך. ועכשיו, בלילה המיילל הזה בין האחרונים, שכבר מעלה בי געגועים לקיץ הבא אני נשרפת מהריח הסגול.