כמו בכל הסיפורים, או לפחות כמו בחלקם הגדול, זה היה בערב. הרדיו ציפצף, השעה אחת-עשרה, אני בדרכי לעיר הקודש, שישה, שישה הם היו. היו. כמובן, הקריינית פתחה בהם. שישה. לוחמים, אמרו עליהם, ציונים אמיתיים, אידאליסטים, - שישה! דמעות, כן, דמעות, אף שהשמות אינם מוכרים, והחושך מספק מחסה מספיק, בלי קול. וכמו תמיד, כמו בכל המקרים הקודמים, מחלחלת, זועקת, בוקעת, השאלה הנוקבת - למה?! למה. --- הקריינית ממשיכה, הרי חייבים להמשיך. --- פרסומות. קריין נלהב מספר, כמובן בשיא ההתלהבות-הקריינית שלו, שמשרד החוץ מחלק ליוצאים מן הארץ "ערכות הסברה". האנשים שמעוניינים, נא ליצור קשר. ערכות הסברה נגד האנטישמיות הגואה, ככה הוא קרא לזה. - סרקזם. - או אז, חלפה בראשי המחשבה, אולי מאלה הבלתי נמנעות, "רק רגע, אם נחלק ערכות למחבלים, יפסיקו הפיגועים? לא שווה לנסות?" אכן, סרקזם.