השחורים כל הזמן כועסים. הם אומרים שתמיד מפלים אותם לרעה וכל הזמן "דורכים עליהם" כאילו שהם אפס. כאילו שהם כלום.
אני נגד אפליה לרעה לכן אני עושה אפליה מתקנת. במעבר החצייה אני דורכת רק על ה"לבנים". ד"ר ספוק אומר שהתנהגות כזאת מתאימה לגיל מנטלי - עשר. אבל למי אכפת, היום מה אומר ד"ר ספוק.
אני גם משתדלת לאכול זיתים וענבים שחורים למרות שאני לא כל כך אוהבת את הטעם.
אני מנסה להסביר לשחורים שאני, למשל, לא אוכלת מרגרינה. למרות שהיא לבנה. אני חושבת שלא צריך להפלות אוכל בגלל צבעו. אבל לא חשוב מה אני אעשה או מה אני אגיד. השחורים כל הזמן כועסים.
אתמול, למשל, הם באו והתחילו לצעוק עלי: "הקירות, הקירות."
"מה הבעיה עם הקירות?" שאלתי.
"הם לבנים." צעקו השחורים. "למה את לא צובעת את הקירות בשחור?" "שחור זה צבע מדכא." השבתי. אבל זה כבר פגע בשחורים. הם יצאו מהבית שלי וטרקו את הדלת. מאז הם לא מדברים איתי.
שלא ידברו. אם הם כל כך טיפשים שהם לא מוכנים להקשיב לנימוקים הגיוניים אז אין לי מה לדבר איתם.
אומרים שככל שאדם מזדקן הוא מוסיף חוכמה. גם השער שלו הופך לבן כשהוא מזדקן. אולי זה קשור. אולי לא. הנה אני רואה ששוב עצבנתי את השחורים.
תגובות