בלילה ההוא התאבלתי על אובדן היופי
על סוף הרוע מיררתי.
על כל מה שהיה ואיננו, שנשבר
בכוונה תחילה
בידי איש צר ואוהב.
הטוהר המעושה נטמא,
הלכלוך התפוצץ.
אני צריכה אותך שתחזיק לי את היד -
אבל מי אתה.
עדי .
-
אני אחלום לנצח...
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] הממממ.... מזכיר קצת את "כשצלצלת רעד קולך", של נתן זך. [ליצירה]
- [ליצירה] זה מולחן? כי זה נראה ככה. ושני הבתים האחרונים די מיותרים, או לפחות אחד מהם. [ליצירה]
- [ליצירה] כרוניקה של תשובה ידועה מראש- הכותרת, נראה לי- ממעיטה את השיר. ממעיטה את התפילה. או שלא הבנתי. [ליצירה]
- [ליצירה] לא דיברת על כך שבצורה השתנה והיצירה האחרונה נמצאת בתחילת הרשימה, במקום מה שהיה פעם - שהיצירה הראשונה הייתה בהתחלה? "מי יקרא את תוכי?" מה עדיף לך, שיקראו את 'אתה הישן'? או שמא פשוט כיום אתה מרגיש שאתה נחשף פחות? שכיום היצירות שלך הן פחות 'תוכך', אם אפשר לומר זאת כך? [ליצירה]
- [ליצירה] איפה? איפה ראית אותו? גם אני רוצה.... [ליצירה]
- [ליצירה] הצילו, שי, זה שיר מפחיד. יום טוב לך, ולבריאות. [ליצירה]
- [ליצירה] מן ההר אל העמק יש מדרון. הוא מדרון הקולות, אליו המחשבות נמזגו=נכנסו לתוכו, והמדרון, הווה אומר הקולות, והמחשבות - הפכו אחד, תוך מחול ערפילי של צלילים. בעצם, האני השר רוצה לבטא את הסוגים השונים של הצלילים - הקולות מחד, והמחשבות מאידך. גם המחשבות הן צליל, בעצם. צליל פנימי של הנפש. הקולות הם הצלילים החיצוניים, כמו שהמדרון בין ההר לעמק נמצא בחוץ. 'בשובי מן ההר אל העמק' - העמק הוא ביתו הקבוע של האני השר, אך הוא טיפס, אולי לטיול, אל ההר. את כל המחשבות שהוא רצה לחשוב, הוא רצה לחשוב בירידה בחזרה, לא בעליה. אך מחשבות אלו לא נחשבו לתוך עצמו - הוא לא ספג את המחשבות אל פנימיותו וחשב אותן, אלא - הן נספגו בדרך, במדרון הקולות. הוא, בעצם, הכניס מעצמו לדרך, כמו טבע בה את צעדיו. וכל זאת - 'במחול ערפילי של צלילים'. הקולות והמחשבות נמזגים במטושטש זה בתוך זה, אל תוך צליל לא ברור, בתוך ריקוד, המחול הלז מזכיר את מעוף הכלולות של הנמלים בעונת הזיווג (נו, הייתי חייבת!), ריקוד משולהב בו נמזג הפנים והחוץ - המחשבות והקולות - אל תוך הצליל העליון והנצחי, המחבר בין השמיים והארץ, בין הפנים לחוץ, העל-אנושי. המחול ערפילי, שכן - איננו יודעים בדיוק מה קורה באותו מפגש מסחרר. אולי זה מעל ליכולת ההבנה האנושית שלנו. הבית השני נראה קשור, אך עם זאת - לא קשור. הוא מדבר על אותה הדרך, אלא שמהצד העולה שלה - נדמה שהאני השר נזכר ברגעים בהם עלה אל ההר, מהעמק שהוא ביתו. רגעים יקרים שחלפו - נותן הרגשה של 'התבזבזו'. כל אותם רגעים שהתבזבזו כביכול, נתעטפו במסגרת זהב - זהב הוא דבר יקר. אולי הרגעים לא נתבזבזו - אלא פשוט היו יקרים, ועברו בנעימים, ולכן מוסגרו במסגרת זהב - לא מוסגרו, נתעטפו, נותן הרגשה חמימה יותר, אישית, מחבקת, ביתית. נראה שהאני השר מתגעגע לחמימות ביתית. אך בכל זאת - מסגרת זהב זה דבר נוקשה. הזהב הוא מתכת, ומטבע כל מתכת הוא להיות קרה. המסגרת הזאת 'בוהקת בינות לצללים'. - היא נקודת אור יחידה בין צללים רבים, בין דברים רעים, רגעים פחות יפים אולי, החשוכים, הקרים, הלא-ביתיים. תמיד קר יותר בפסגת ההרים. העמק מסמל את הבית והחמימות. למעלה - על ההר - קר. אבל בכל זאת, הרגעים היקרים חלפו בעת ההתרחקות מהבית ומהחום, אולי הם פשוט היו מיוחדים ויוצאי דופן, לכן הם יכלו להיכנס לתוך מסגרת זהובה, שמאירה את העולם שמחוץ לבית, שוב, הפנים והחוץ. מה יש בתוך המסגרת, ומה מחוצה לה. כמו תמונת-מזכרת, חוויה שעברה ולא תחזור, נתלה בחדר, מסגרת מזהב. היה נחמד לצאת מהבית, אך כעת אין לכך עוד טעם. הרי בבית, אחרי ככלות הכל, תמיד הכי חמים, וזהו המקום אליו תמיד חוזרים. (אך, לו לא היכרנו את קורות חייו של המשורר הדגול...) החיבור בין החוץ והפנים בבית השני הוא המסגרת. המסגרת מבדילה - אך יש בה שני צדדים - מצד אחד היא זהובה ויקרה, מצד שני היא קרה. היא שומרת את החום בתוכה, את הרגעים היקרים, אך מאירה לבחוץ. כמו הצלילים - שמחברים בין המחשבות שהן הצלילים הפנימיים, לקולות, שהם הצלילים החיצוניים. אך ההבדל בין שני הדברים הוא, שהמסגרת והרגעים בתוכה הם 'רגעיים' יותר. הניגוד בין המחשבות והקולות תמידי. [מזכיר במקצת את האווירה של אלתרמן בכוכבים בחוץ...] הה. יוצר דגול, בזה אין ספק. ישירות ליצירות האהודות. [ליצירה]
- [ליצירה] זה ממש מתוק. נו, באמת, אין מילה אחרת. [ליצירה]
- [ליצירה] שניצלים. כישרון. יופי. רגע. זהב. צמה. אהבתי. היא חייבת להיות זהובה, אין לה ברירה. קירבה. ריחוק. בית. כלל. טוב. [ליצירה]
- [ליצירה] יוו... איזה כיף. (מזל טוב!!!!!!!!!!) [ליצירה]
תגובות