"תמלאי את הטופס הזה בבקשה ולאחר שתסיימי הגישי לי נא אותו." הסבירה המזכירה והגישה לי את הטופס. "זה הכל?" שאלתי, מופתעת. "כן" ענתה המזכירה והזעיפה פנים בחוסר שביעות רצון. לאט לאט צעדתי לעבר הכיסא המרוחק ביותר שהיה בחדר ליד חלון קטנטן שממנו נשקף נוף הים שכל כך אהבתי.

"שם: אנה" ציינתי בטופס. התחלתי למלא לאט את הטופס וכשהגעתי לסעיף הכי חשוב לא ידעתי מה לכתוב. "מהי מטרת בואך לכאן?" קראתי בזהירות את השאלה ונגסת קלות בסוף העט, חושבת מה לכתוב. אחרי דקת חשיבה כתבתי "לב שבור".

"הדוקטור ייקבל אותך עכשיו גברת..." אמרה המזכירה, "אנה" השלמתי. "כן, וודאי, גברת אנה" אמרה המזכירה, שוב בפנים זעופות וכעוסות. פתחתי קלות את דלת המשרד ונכנסתי בזהירות פנימה. תחילה השחלתי את ראשי פנימה כדי לבדוק שהכל בסדר ואכן אפשר להיכנס ואחרי שראיתי שהכל מוכן, הכנסתי את כל גופי פנימה. "גברת..." אמר הרופא. "אנה" השלמתי שוב, רק הפעם חייכתי. "אנה, כן" אמר הרופא והחזיר לי חיוך שנראה כל כך תמים. "שבי בבקשה" הוא אמר והצביע עם ידו על הכיסא שמולו. "תודה" עניתי והתיישבתי על הכיסא. "ובכן, מה מביא אותך אליי, אנה?" שאל הרופא. "זה לא ממש בעיה רפואית...פשוט לא ידעתי לאן לפנות" היססתי. "אימרי לי, אולי אוכל לעזור לך" הציע הרופא והוריד את משקפיו לאות התעניינות. "ובכן דוקטור...זה הלב שלי." נעצרתי. "הלב? מה איתו? הוא כואב לך כשאת נושמת? כשאת מתעמלת? תני לי לבדוק לרגע" הוא הציע. "לא. זאת לא הבעיה איתו" נעצרתי שוב. הרופא שתק והמשיך להביט לי לאות בקשה להמשיך. "זה...העניין הוא ש... הוא שבור, דוקטור. הלב שלי שבור" נאנחתי. "אההההה... לב שבור זו המומחיות שלי" הכריז הרופא וקם מכיסאו. "מומחיות?!" שאלתי בהפתעה גמורה. "בהחלט, אנה. את מבינה, הרבה אנשים, הרוב נשים, כמובן באות אליי עקב לב שבור." הסביר הרופא. נאנחתי. "אל תהיי עצובה אנה. אני בטוח שאני אוכל לעזור לך" ניסה הרופא לעודד אותי. "תראה דוקטור...." אמרתי "רפאל" הוא המשיך. "דוקטור רפאל, אני לא בטוחה שאתה מבין אותי. כואב לי. אהבתי מישהו אבל הוא לא אהב אותי בחזרה ונשבר לי הלב." ניסיתי להסביר. "אני יודע בדיוק למה את מתכוונת גברת אנה." אמר הרופא בבטחון מוחלט "ואפילו יש לי את התרופה לבעיה שלך." הוא אמר והוציא מתוך מגירת שולחנו הארוך בקבוקון קטן עם תוית קטנה עליו.

"מיץ בטחנוע" קרא הרופא את התוית בקול רם ועם חיוך רחב ומסנוור. "ומה הוא עושה?" שאלתי, מסוקרנת יותר מתמיד, הרי הוא מחזיק בידו את הפיתרון לבעיה שלי. "את נוטלת כפית של הנוזל פעם ביום ואין יותר לב שבור. תוכלי לחזור לחייך" שמח הרופא. "וואו. זה אמיתי?!" שאלתי בהתלהבות.

"תקחי ותראי בעצמך" אמר הרופא והושיט לי את הבקבוקון. "זכרי, פעם אחת ביום!" הוא הזכיר לי. לקחתי את הבקבוקון מידו וקמתי מכיסאי. "פעם אחת ביום" חזרתי על דבריו בחיוך ענק. "נתראה בעוד חודש, טוב יקירתי?" שאל הרופא. "בסדר" עניתי והכנסתי את הבקבוקון לתיק. "עוד חודש" אמרתי ויצאתי מחדר הרופא. כבר כשיצאתי הכל נראה ורוד יותר.

אחרי חודש בדיוק, חזרתי למשרד הרופא. התיישבתי בכיסא הפנוי היחידי שמצאתי וחיכיתי לתורי. "אנה!" הכריזה המזכירה וניגשתי אליה. "תמלאי את הטופס הזה בבקשה ואחרי כן החזירי אותו אליי בבקשה" אמרה המזכירה והושיטה לי את הטופס בעודה מחייכת אליי, בפעם הראשונה. "אוקיי" אמרתי ולקחתי את הטופס מידה והחזרתי לה חיוך. התיישבתי חזרה בכיסא שמצאתי קודם לכן ומילאתי את הטופס ההוא שוב. " מהי מטרת בואך לכאן?" שוב הגעתי לאותו הסעיף שהכשיל אותי מאז ומתמיד. "ביקור שני אצל הדוקטור" כתבתי. בלי יותר מדי פירוט. רק ביקור שני. החזרתי למזכירה את הטופס ותוך מספר דקות היא קראה לי להיכנס למשרד. הפעם, נכנסתי ישירות למשרד בבטחון מלא.  "שלום דוקטור רפאל" אמרתי בחיוך רחב ולחצתי את ידו. "גברת אולגה!" הוא הכריז ולחץ את ידי חזרה. "אנה" תיקנתי אותו בגיחוך. "אה וודאי, אנה. אני מצטער אני פשוט מבולבל מכל העבודה הרבה שיש לי פה. ובכן אנה, אם זכרוני אינו מטיעני והוא עלול לעשות זאת, את כאן עם מיץ הבטחנוע, הלא כן?" שאל הרופא. "כן" עניתי והוצאתי את הבקבוקון החצי ריק והנחתי אותו על השולחן. "הו, נטלת רק חצי?" שאל הרופא בפליאה. "כן, לא הזדקקתי ליותר, דוקטור." עניתי. "אני מבין. ידעתי שיש לך את זה אנה. את בן אדם חזק כמו שחשבתי מהרגע הראשון שראיתי אותך. "תודה דוקטור רפאל" אמרתי והשפלתי את עיני במבוכה. "ובכן, ספרי לי מה השתנה בחייך?" הוא שאל בחיוך רחב והתיישב בכיסאו מולי. "אני מאורסת דוקטור" הכרזתי והצגתי את הטבעת המדהימה שארוסי קנה לי אשר ישבה בצורה מושלמת על אצבעי. "נהדר!" הכריז הרופא ומחא כף. "תודה אדוני. בכלל מאז שהבאת לי את המיץ הזה הכרתי המון בחורים צעירים והנה אני מאורסת. כל חיי השתנו. שכחתי מהלב השבור לגמרי. הוא התאחה עכשיו" אמרתי בשמחה. "אני שמח לשמוע, גברת אנה." אמר הרופא באנחה. "אך... יש משהו שעלייך לדעת" היסס הרופא. "מה?" שאלתי. "לא הרגשת שלנוזל אין כל טעם?" שאל הרופא בחשדנות. "הוא חסר טעם, כן." עניתי. "ובכן?" שאל הרופא. "למה אתה חותר?" שאלתי בחשד. "את עוד לא הבנת?" שאל הרופא בפליאה. "הבנתי את מה?" שאלתי בכעס. כבר התחלתי לחשוש. "אלו היו רק מים. אין בהם שום תרופה ללב שבור. האם לא הבנת זאת עדיין גברת אנה?" שאל הרופא. "למה אתה מתכוון, רק מים?! הם ריפאו אותי." עניתי וקמתי מכיסאי מרוב זעם. "זה לא המיץ, גברת אנה. זאת את. אך ורק את." הסביר הרופא.

"אבל...תראה דוקטור רפאל – החלמתי! איך זה?" שאלתי בייאוש. לא הבנתי מה קורה פה. "אם תהפכי את האותיות של מיץ הבטחנוע תקבלי..." היסס הרופא. " ביטחון עצמי...." השלמתי. לפתע הכל התחיל להתחבר. הפאזל נראה שלם עכשיו. "אני עשיתי את זה לבד?!" שאלתי. "בהחלט, גברת אנה.  רק המחשבה, שאת בוטחת בעצמך גרמה לך להתגבר על שיברון הלב וזה הסוד – ביטחון עצמי." אמר הרופא.

התיישבתי על הכיסא בהלם טוטאלי. לא ידעתי מה להגיד או לחשוב. עשיתי את זה בעצמי!! "אין לך ממה לחשוש יותר יקירתי. דרך אגב מי זה הארוס החדש הזה שלך?" התעניין הרופא. "אותו האחד ששבר לי את הלב, דוקטור. חרנו להיות ביחד." עניתי. "בהצלחה בתי" איחל הרופא. "תודה" עניתי. כך ישבתי המומה במשך כמה דקות ולאחר מכן עזבתי את המשרד, המומה אך שמחה. עשיתי את זה בעצמי!!

כעבור שנתיים, שוב, ישבתי בקבלה של משרד הרופא. חיכיתי לתורי. "אנה!!" הכריזה הפקידה, שעכשיו הייתה חדשה, כנראה החליפה את הקודמת. נכנסתי לחדרו של הרופא והתיישבתי בכבדות על הכיסא מולו. "אני לא מאמין!!!" צעק הרופא, "גברת אנה!!" הוא הכריז בקול רם. "כן זאת אני" אמרתי והסמקתי. "ומדוע יש לי הכבוד?" שאל הרופא. "דוקטור, אני לא יודעת מה לעשות. ביטלתי את האירוסים לחבר שלי. ועכשיו אני רוצה לחזור אליו ואני לא יודעת איך!!" התחננתי.

"בתי, אני אולי יכול לעזור לאחות לב שבור, אבל טעויות איני יכול לתקן. עכשיו זה לא תלוי לא בי ולא בך. אני מניח שאת צריכה פשוט להניח לזה כי איני סבור שיש לך עוד סיכוי." נאנח הרופא בכבדות.

"אתה מציע לי לוותר?" שאלתי, מנגבת דמעה מלחי. "כן" ענה הרופא בקרירות. "אני אלך לי עכשיו" קמתי בזעם מהכיסא וצעדתי במהירות לכיוון הדלת. "בתי" קרא לי הרופא. לא הסתובבתי. פשוט נעמדתי.

"עולם ורוד רואים דרך עיניים אדומות, יקירתי, תיזכרי את זה" אמר הרופא. "אני אזכור דוקטור רפאל" עניתי. "לא תמיד אפשר לתקן טעויות לפעמים כדאי לוותר" הוא אמר. " עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא, אתה לא חושב?" שאלתי. "לא. טעויות כאלה אי אפשר לתקן. זה תלוי אך רק בו. צריך ללמוד לחיות עם טעויות, ילדתי, אחרת אי אפשר להניח לעבר." הוא אמר. "אני לא רוצה להניח לו" מלמלתי והתעלפתי.

פקחתי את עיני וראיתי שאני בחדר הרופא, שוכבת. "הו, התעוררת בתי." אמר הרופא כשהבחין שאני ערה. "התרוממתי לאט לאט והתיישבתי על המיטה. "מה קרה?" שאלתי מעורפלת. "התעלפת יקירתי." ענה הרופא. "אההההה עכשיו אני נזכרת" אמרתי בעודי חושבת על כל השיחה. "ובכן, יצא לך לחשוב בזמן השינה הקצרה על מה שדיברנו?" התלוצץ הרופא. "לא ממש" עניתי בחיוך קטן. "אני לא אניח לעבר, אני לעולם לא אסלח לעצמי. עדיף לי לחיות ככה." אמרתי בדיכאון. "אסור לך...עכשיו כשאת שניים" אמר הרופא. "אני לא יכולה אחרת..." נעצרתי. "מה אמרת!?" שאלתי כשההבנתי לפתע מה הוא ניסה להגיד לי. "עשיתי כמה בדיקות אחרי שהתעלפת ו... את בהריון" הוא הכריז והחזיק לי את היד בחמלה. אני בהריון, מלמלתי לעצמי. "עכשיו את חייבת להניח לעבר ולחיות את העתיד של ילדך" אמר הרופא. קמתי מהמיטה והלכתי לכיוון הדלת. "נתראה עוד 9 חודשים, דוקטור רפאל" אמרתי לו בחיוך בעוד שיצאתי מהחדר. "אה, ותכין לי עד הפגישה הבאה עוד קצת מהמיץ בטחנוע הזה, אני חושבת שאני אזדקק לו." קרצתי לו עין ויצאתי. יצאתי את העתיד החדש שצופן לי ולילד שלי. אני חושבת שאני אקרא לו רפאל.