שלום. אני רוצה לספר סיפור - סיפור קצר, זה לא ייקח הרבה זמן. הסיפור הוא על איש אחד - בואו נקרא לו מר אדם, לצורך העניין. למר אדם היה חלום אחד מאז שהוא היה קטן. רק דבר אחד שהוא רצה להיות, רצה לעשות, רק עיקרון אחד נעלה שלפיו רצה לחיות את חייו - לא משנה מה זה היה. אני בטוח שלכל אחד מכם יש משהו כזה בשלב מסוים. נכון? יש מישהו שלא? כמובן. אז נמשיך. איפה הייתי? אה כן. בכל אופן, הילד הקטן אדם ישב לו ותכנן תכניות על גבי תכניות. הוא ידע את כל השלבים שעליו לעבור, את כל הפרטים הטכניים הקטנים והדקויות שנדרשו כדי להגשים את החלום. הוא ידע בדיוק מה יידרש ממנו מבחינה פיזית ואינטלקטואלית, ומגיל אפס התחיל להכין את עצמו למשימה. והוא נשבע ששום דבר לא יעמוד בדרכו. אני בטוח שבינתיים כולכם חושבים שאתם יודעים איך זה ייגמר. טעות. הסוף הרבה יותר עצוב ממה שכולכם מתארים לעצמכם. אז נא להזדיין בסבלנות ולהקשיב, כי עכשיו אני מספר. איפה הייתי? שיט. איבדתי את חוט המחשבות עוד פעם. אוקיי, אז אמרנו שהילד אדם היה לו חלום. השנים עברו, הילד אדם הלך לבית הספר ונהיה יותר גדול וחכם, ובשלב מסוים הוא קלט משהו: כל המבוגרים שהוא סיפר להם על החלום שלו, תקעו בו מבט תמוה שכזה והנהנו בראשם. בסוף הוא הבין שהם מתייחסים אליו כמו אל ילד קטן (מה שהוא באמת היה באותו זמן, כן), וגם שם לב שאחר כך הם לקחו אותו פחות ברצינות. זה נראה מוזר לילד אדם, מכיוון שהוא לא הבין איך מישהו יכול שלא לקחת ברצינות את הדבר הזה שהוא כל כך רצה. הרבה זמן הוא שאל את עצמו את השאלה הזאת. הזמן המשיך לעבור וכמובן שהילד גדל ובגר והחכים, ואז התשובה הגיעה. החלום בצורתו הגולמית, כמו שיצא ממוחו של הילד הקטן אדם, פשוט לא היה פרקטי. בתכנית שלו היו כמה פרטים טכניים שבעוד שלילד קטן נראו סבירים, מסתבר שלא התאימו כל כך לחוקים של העולם האמיתי. מבינים למה אני מתכוון? לדוגמה - אני כשהייתי קטן חלמתי לעוף, אבל אז שמעתי על כוח המשיכה והבנתי שזה לא ילך ככה... טוב, כולם מבינים נכון? אני לא באמת חלמתי לעוף, כן, סתם דוגמה... לא חשוב. מה שאני אומר, זה שהבחור הצעיר אדם הבין שצריך להתפשר על כמה דברים. זה לא שהוא וויתר על החלום - בשום אופן לא. אבל הוא התאים אותו קצת למציאות, אולי אפילו חתך לו קצת את הקצוות כדי שיתאים למסגרת, למי שאוהב מטאפורות. אוקיי? בכל אופן, החלום עדיין נחלם ואדם עדיין היה בחור צעיר. והוא המשיך לטפס בשלבים של סולם החיים - בית ספר, עבודה זמנית בשביל לקנות מכונית, שכנה כוסית שביקשה ממנו להשקות לה את העציצים, השכלה גבוהה, וכו'. במוקדם או במאוחר הגיע השלב המוכר לכולנו... והוא, כמובן, שלב הבחירה. פה אני לא רוצה להתעכב, כי אני באמת קרוב לסוף, אבל רק כדי לוודא שכולם יודעים למה אני מתכוון - זה השלב בחיים שתמיד נראה רחוק ומעורפל, יש מספיק זמן, לא משנה, נטפל בזה אחר כך, ואז - הופ - זה עבר, ואתה קולט איכשהו שעשית בחירה. מי? אני? כן. אתה בעצמך. אבל תכננתי משהו אחד? לא נורא. אחר כך. בכל אופן, מר אדם שכבר לא היה בחור צעיר אלא גבר בשיא אונו, גילה שהוא טוב מאוד במספרים והלך ללמוד מתמטיקה. והוא דווקא גילה כשרון מבטיח מאוד בתחום ארצי זה. החיים שלו בשלב הזה כבר לא היו פשוטים- שכר דירה, מסים, משכנתה, חברה (לא, זאת לא היתה השכנה), תחביבים, לא חיים רעים אבל חיים של אדם בוגר ולא של ילד קטן שרובץ בדשא וחולם חלומות. וזה לא שהוא וויתר לגמרי. אתם מבינים - אולי זה לא היה בדיוק ככה, אבל ככה אני בוחר לתאר את זה: באותה שנייה, שבה עמד מר אדם לשנות את חייו, הגיח מהמים של תודעתו המעורפלת דג גדול, כסוף, מקושקש וכועס, נחת על החוף ותוך כדי פרפור גסיסה צעק: הלו! הלו! הצילו! זה אני! לא זוכר אותי? אני החלום שלך! מה קרה לך? ככה אתה מוכר אותי? אנחנו ביחד עוד כשאתה היית בחיתולים ואני הייתי ראשן! אתה לא רואה שאני הולך לגמור במחבת של מישהו? ככה שכחת עליי? אבל משהו אחר עמד באותו מקום דמיוני שמסמל בעיניי את התודעה של מר אדם - מכיוון שהחלום הפך אצלי לדג, אז לצורך העניין היה שם דייג; אבל דייג גבוה, חיוור, ממושקף וקר, בחליפת עסקים ארמאני שלושה חלקים מהודרת מאוד ותיק ג'יימס בונד מעור אמיתי, ובהינף יד הראה למר אדם כמה תרחישים אפשריים של המשך הדרך - עם הדג, או אתו (כלומר - עם הדייג.) מר אדם עשה חושבים זריזים מאוד - ולפתע הופיע משהו, מין ציפור קטנה מוזרה וכהה עם עיניים חכמות וקטנות - ובאותה שנייה הבין מר אדם שזאת הצורה הגשמית של אותו מבט מוכר שהיה בעיניהם של המבוגרים שלהם סיפר על החלום שלו כשהיה ילד. והציפור לחשה לו מה שהמבט הזה אמר לו מזמן: רק משוגע יבחר בדג הגוסס, הלא פרקטי, הלא נורמלי והמלא-תקלות-טכניות הזה, על פני הדייג המסודר, האמיד, היציב ובאופן כללי - המבטיח. בקיצור ולעניין - מר אדם לא ממש ויתר באופן מודע, הוא פשוט עשה את ההחלטה המתבקשת ודחה את הסוגיה לאחר כך. היו אנשים - חסרי רגישות, הרשו לי להעיר - שטענו שהוא מכר את החלום שלו בזול. ועכשיו הרשו לי לתאר את סופו של מר אדם. מר אדם הלך ללמוד מתמטיקה, ומהר מאוד התגלה כגאון יציב בתחום עבודתו. צ'יק צ'אק הוא התבלט בקהילה האקדמאית כנס מהלך ששמו הולך לפניו - ישר אל כל המוסדות הידועים בתחום, התאגידים הגדולים ומקומות התעסוקה הכי נחשקים. מר אדם מצא לו עבודה מכובדת מאוד, התקדם בסולם הדרגות תוך הוא שהוא צובר הערצה ללא-קץ מצד עמיתיו, תלמידיו ומנהליו כאחד. אמרתי שהוא היה טוב במתמטיקה? אמרתי. עכשיו מה שלא אמרתי: הוא ממש, אבל ממש, שנא את זה. שנא כל דקה מחורבנת של הוכחת נוסחאות, כל שנייה של חישוב גבולות וכל שבריר רגע מזדיין של ציור דיאגרמות פונקציונליות. מה זאת אומרת? איך הוא יכל גם להיות טוב בזה וגם לשנוא את זה? עזבו כרגע. מה זה חשוב? זה הסיפור שלי, וככה זה היה, טוב? איך שלא יהיה, בשלב זה אותם אנשים חסרי רגישות שאמרו עליו קודם מה שאמרו נאלצו לשנות את הגרסה הראשונית. עכשיו הם טענו שהוא מכר את החלום שלו במחיר טוב. מה קרה בסוף, אתם שואלים? אז הנה. היום מר אדם הוא גבר מבוגר, עשיר, עם משפחה גדולה ואוהבת וכל תנאי הנוחיות, חברים שמעריכים אותו, רכוש ונכסים מפה עד להודעה חדשה. ולפעמים בלילות קרים כשהוא נכנס למיטה, הוא נזכר פתאום שפעם היה לו איזה חלום ילדות, ואז הוא מצחקק לעצמו בשקט ואומר - אח, היו ימים. או משהו אחר בסגנון. מוסר השכל: תעזבו אותי בשקט!! מה אתם רוצים ממני?!? אני אשם שלא היה לי שכל למכור את החלום שלי כשהיו מחירים טובים?!?!?