אמא שלו שאלה את הרופא איך זה יכול להיות. זה נשמע לה דמיוני לגמרי, כמו הסיפורים שאתה קורא בעמוד האחרון בעיתון על כלב עם שש רגליים שנולד באיזה מושב בדרום, או ילד בן שלוש בקנדה שביצע בהצלחה ניתוח מעקפים בסבתא שלו, אבל דברים כאלה לא קורים לאנשים רגילים, כמוה. איך זה נוצר, ומה זאת אומרת בעצם? כמו חלון, אתה רוצה להגיד לי, או כוס בירה?
הרופא היה באמת נחמד מאוד ומקצועי, אבל כל הדיבורים על מחלות קרדיולוגיות, ומוטציה טבעית שגורמת להתחמצנות חריפה של הברזל בדם, והמונחים הלטיניים למיניהם, לא הצליחו לחדור אליה, ומכל צילומי הרנטגן והאולטרסאונד היא לא הבינה שום דבר. הרופא הבהיר לה שזה לא אשמתם; שזה אמנם נדיר, אבל קורה בכל זאת, והוסיף שזה לא בהכרח מום ולא חייב להיות מגביל בשום צורה, ושזה לא מונע מהילד לנהל חיים נורמליים, מלאים ועשירים. יש הרבה מומחים שמאמינים שלמוצרט היה את אותו מקרה, הוא הוסיף.
אז הם לקחו את הילד שלהם הביתה.
אמא שלו החליטה להמשיך כאילו הכול כרגיל. אחרי הכול, כמו שהרופא אמר, יכול להיות שלא תהיה עם זה שום בעיה. הם יאהבו את הילד, וישמרו עליו, והוא יגדל ויהיה חזק וחכם, היא תוודא שלא ייכנסו לבית סרטים כמו "כך היינו", והכול יהיה בסדר.
הבעיה הייתה אצל אבא שלו. איך שלא הסתכל על זה הוא היה בטוח שזה ייגמר באסון, והראש שלו רק היה מלא מחשבות מה אפשר לעשות. אחרי זמן לא ארוך מדי, הוא לא היה מסוגל לסבול את זה יותר – לקפוץ מהמקום כל פעם שאיזה שכן הפיל כוס במטבח, או החרדה שעורר בו בום על קולי של מטוס. הוא התחיל להתרחק מהילד.
חוץ מזה, לכמה שנים הכול היה בסדר. התינוק לא בכה יותר או אכל פחות מכל תינוק אחר, והוא גדל והתחיל ללכת לגן, וחוץ מזה שהוא באמת היה רגיש קצת יותר מהרגיל, שום דבר מיוחד לא קרה. כמעט היה אפשר לשכוח מהסיפור.
האסון הראשון קרה כשהילד היה בן חמש, ואבא שלו החליט שאסור לו ללכת לשחק כדורגל עם חברים שלו למטה ברחוב. סתם בגלל שהיה לו יום רע בעבודה.
"אבל למה?" הילד שאל, ואפילו לא היו לו דמעות בעיניים, בגלל שכמו כל ילד קטן שנתקל לראשונה בחייו במעשה שפל, הוא לא ממש הבין שזה קורה באמת.
"ככה!" צעק אבא שלו בפנים אטומות.
הצליל של זכוכית מתנפצת, שביקר בסיוטים של אמא שלו כל לילה בחמש השנים האחרונות, הקפיץ אותה מהמטבח כנשוכת נחש; היא הגיעה בזמן כדי לראות את הילד יושב על הריצפה, חיוור כמו הקיר, זרועותיו חובקות את חזהו והראש למטה בין הברכיים. אבא שלו היה קפוא במקום באימה, מפחד לזוז, ולחש, אל תצעקי, למען השם אל תצעקי עכשיו, אבל היא צרחה בכל זאת.
זה היה עניין של זמן, הסביר הרופא. הפעם הראשונה היא הכי גרועה, הוסיף ספק לעצמו כשעבר על הצילומים והאקו-לב. הוא עשה כמיטב יכולתו להרגיע את ההורים אבל פתרון ממשי לא היה לו. הסדק היה שם, גדול ועמוק וישר באמצע, והוא הסביר להם בעדינות שאין אפשרות לתקן אותו. תשמרו עליו, זה הכול, הוא אמר. תתנו לזה זמן. הוא כבר ילמד לטפל בעצמו.
זה היה חצי נכון. הזמן עבר, והילד למד לטפל בעצמו, ללא ספק – רוב הזמן הבעיה לא היתה מורגשת. הוא למד איך למנוע את זה מלקרות – זה לא היה קשה מדי לביצוע, וגם כשזה היה קורה, הוא ידע איך להתגבר על זה תוך זמן קצר.
אבל אי אפשר היה למנוע את זה לגמרי, כמה שלא ניסית. זה היה תוקף ללא אזהרה, ודווקא כשהיית מצפה לזה פחות. בתיכון, כשכל העולם ידע מה החברה שלו עושה עם המורה להתעמלות באולם כדורסל אחרי שעות הלימודים, כדי להשיג פטור מריצות ארוכות, כולם היו בטוחים שהנה זה הולך להתרסק לחתיכות כמו כוס בחתונה - אבל הוא לא לקח את זה יותר מדי קשה; לעומת זאת, היו מקרים בנאליים לחלוטין שהיו גורמים לזה להתפרץ. סתם איזה נהג פרוע שחתך אותו בכביש, לדוגמה, או מילה שמישהו בעבודה, סתם מישהו ולאו דווקא חבר או מישהו חשוב, זרק לו.
באותו רגע הוא היה מרגיש, בבהירות ובחדות, איך עוד סדק קטן פורץ - בהתחלה בבת אחת, מהיר וחותך, ואז ממשיך להתרחב לאיטו, כמו מים זורמים בין הסדקים ברצפה. לפעמים זה היה מתחבר לסדק אחר, יותר גדול, ואז הכאב היה כמעט בלתי נסבל.
אחר כך הוא היה תוהה לעצמו, איך זה אצל אנשים אחרים. אנשים נורמלים. יכול להיות שזה לא קורה אצלם בכלל? או אולי כן, אבל לעיתים רחוקות, או שאולי זה פחות כואב? אבל לך תדע איך נראים החיים לגבי מישהו שלא נולד עם לב מזכוכית.
תגובות