כל לילה הוא מחכה עד הדקה לפני שהוא נרדם, שזה בדרך כלל מאוחר, ואז קם וניגש לחלון בזהירות, כדי לא להיתלש מהעמעום של עייפות החושים שבו הוא שרוי. הטשטוש הזה טוב למחשבות שלו. לא מעשן בדרך כלל, כבר מזמן לא, אבל המנהג הזה של סיגריה אחת אחרונה לפני השינה זה משהו שמעולם לא הצליח לוותר עליו. היו זמנים שאלה היו השלוש דקות הכי חשובות ביום שלו. זה קשור לעובדה שאתה לא צריך לישון בעצם, שאתה לא פוחד להיות עייף מחר. שיותר חשוב לך לקחת כמה דקות כדי לעצור, לפתוח את החלון, לנשום קצת אוויר מבחוץ. שגם במירוץ הרכבות הפסיכופטי שהוא החיים שלך, שקופץ בין נסיעה להתנגשות, אתה עדיין יכול לעצור רגע כדי לראות איך העשן מסתלסל למעלה, לצדדים. לשמוע את הרחש של צמרות העצים, או באיזה מצב הירח. הוא נושף עוד סילון עשן, שנעצר מול פניו באוויר הלילה החם והאביך ומתערבל לצורות פתלתלות של ערבסקה . והוא משתדל לא לחשוב על כלום, לרוקן את הראש ולזרום בטבעיות למקום שבו הוא רוצה בעצם להיות, כמו העשן. לשחרר את הדברים שאורבים מאחורי עיניו, שמשחקים מטקות בתוך החלל המצומצם של הגולגולת כאילו המוח שלו זה חוף הים. בהתחלה הטרידו אותו המחשבות הדיכאוניות שאליהן הוא שוקע כשהוא נותן לעצמו, שמציפות אותו כמו גל צמיג ועכור בדקות ההכרה האחרונות. הוא מתנחם בעובדה שזה לא יימשך לנצח. אחרי הכול דברים זזים, אנשים חדשים באים וישנים הולכים, והחיים זורמים הלאה, תרצה או לא תרצה. ובסוף העבר ייראה אחרת. לא כזה גרוע. מעולם לא חדל בעצם להאמין שהאושר הגדול קיים שם בחוץ. הסיגריה כבר מתקרבת לאמצע והעשן חג סביבו כמו מעגל של שדונים כאלה, מציצים פנימה כדי ללעוג לו ובורחים חזרה אל צללי הלילה. והוא נשען קדימה על מרפקיו על אדן החלון ומהרהר, לאן הובילו אותו החיים שלו. איך פעם הכול נראה פשוט וברור, וכל התכניות שהיו לו שנראו כל כך נכונות ויציבות שפשוט לא יכלו להיכשל. ולמה בעצם שום דבר לא מצליח, ואיך זה שאתה תמיד לבד ולא מרוצה משום דבר. ומה בעצם יש לעשות בנידון חוץ מלהמשיך לעשן את הסיגריה. והוא מנסה לא לחשוב על כלום בכוונה אבל גם לא לדחוף החוצה את המחשבות שהוא לא אוהב. הרי מי בכלל שואל אותו מה הוא אוהב ומה לא. יש סיבה שהן שם, יש סיבה לכל דבר. כמו הצורות שפנסי הרחוב מטילים על המדרכה. כמו זאת שהלכה ממנו או זאת שבכלל לא הייתה איתו. כמו הדברים שהוא עשה שאף אחד לא יודע עליהם, וגם אלה שלא עשה אבל חושבים שזה הוא. כמו אלה שהיו יקרים לו רק אחרי שהלכו לבלי שוב. הסיגריה כבר קרובה לסוף והוא חושב עכשיו שזה טוב שהוא כבר לא מרגיש כעס, או צורך כלשהו לשנות או להשתנות. רק צער עמוק כזה, שההרגשה שהוא עושה לך בבטן דומה לשמחה גדולה מאוד. ומה ההבדל בעצם. רק צער על מה שהיה ומה שיש, וכבר לא רצון לשנות או לתקן משהו. מי אתה בכלל. ככה הוא חושב כשהוא מכבה את הסיגריה, וחוזר לישון. והעשן שעוד תלוי מחוץ לחלון כמו ציור תלת מימדי של חוטים סבוכים מתפוגג לאיטו ונעלם.