יד אחר יד, הוא מתקדם. עם התהום שמתחתיו, והחבל שמולו, ברור לו שהמחשבה על נפילה בכלל לא עולה על הדעת. הזיעה מתחילה להסתיר לו את היכולת לראות, אבל הוא לא מוותר. השיניים שלו קפוצות, והוא מרגיש איך כל שריר בגוף שלו מאומץ ברגע הזה, במעבר של יד אחר יד, בהתקדמות הקטנה אבל הכל-כך חשובה.

אנשים אחרים מתקדמים יותר מהר, הוא חושב לעצמו, אבל אני ממש מתאמץ. נו, אולי זה הכי טוב שיש בי. לא נורא – אנשים צריכים לעשות את הכי טוב שהם יכולים, ולא להשוות. הוא לא משווה. טוב, אולי קצת, בכל זאת מותר לו – הוא נמצא מעל תהום.

השיניים שלו מתחילות לכאוב ('אל תקפוץ את שיניך בני' אמר לו אביו, 'אתה מתאמץ סתם'. הוא אף פעם לא הבין את הכוונה – זה לא כל כך הרבה מאמץ), והלב שלו מפמפם בחוזקה. הוא מבין שהוא צריך להירגע, אז הוא מרפה את ידיו ומצליח איכשהו להחזיק בחבל בלי להרגיש, בלי שהחבל ישרוט אותו.

גם בעיניים מתחיל לכאוב לו. הוא משחרר יד אחת ('אני מרגיש כמו קופיף', 'איפה הבננה?') ומנגב את עיניו. אם כבר היד משוחררת, הוא חושב לעצמו, בוא נראה מה השעה? 14:45. כבר יומיים בדיוק שהוא הולך, או אוחז, או... לא משנה. אין לו כוח לחשוב על זה. איזו עייפות.

כבר לילה. הרוח הקרה התחילה לנשוב ושרירים שעוד היה להם סיכוי להיות רפויים – עכשיו תפוסים. כמה שהוא עייף. הוא לא מצליח להסביר לאנשים איך עושים את זה, אבל איכשהו הוא מצליח להפוך את כל הגוף שלו לרפוי, וקשה, בו זמנית, והוא מחזיק בחבל ולא נופל. וישן.

בהתחלה הא רואה חושך סביבו, ואז הוא חולם. יותר נכון יש לו סיוטים. סיוטים על חבלים שחותכים ביד, ועל אבא שלו שצועק לו משהו על לב קפוץ, ועל נפילה. והוא מתעורר מהפחד. וכבר בוקר.

הוא נזכר שפעם אמרו לו שאם עוזבים את החבל לא קורה כלום, שאין ממה לדאוג. משום מה המחשבה מפריעה לו. יש צמרמורת שעולה בגופו, והוא נחלש. לעזוב. הוא חושב על זה שנייה, וחושב לעזוב, וחושב על עוד משהו, ומחליט להמשיך והצמרמורת נעלמת. הלב שלו שוקל קצת פחות.

זה לא באופי שלו לוותר.