ולפעמים פשוט נמאס. נמאס לפחד. נמאס לשבת בצד בלי לעשות דבר לקרוא ולהסתכל ולדעת שאתה - אתה לבד. אתה שונה מאחרים ואתה אינך עושה. אבל עדיין, כאילו יד בלתי נראית אחזה בך ועצרה אותך, אתה עומד ולא עושה כלום, ואינך מצליח להבין מדוע. אולי זה השכל שחושב יותר מדי. הוא רוצה להשתלט, להחליט ("רק תן עוד קצת זמן" הוא צועק, "עוד קצת זמן ואז תעשה"). פחדן, הוא לא ימצא תשובה. הוא לא יתן לך לעשות דבר. הוא רק ישב לו על כסא השנהב ויעלה צדדים לכאן ולכאן, גם כשאין צדדים. גם כשהכל ברור כל כך עד שזה כואב.עד שאתה פשוט יכול לבכות מכמה קרוב אתה, וכמה רחוק. פחדן, הוא יושב לו וחושב ואני כאן סובל, מחפש תשובה לשאלה שמזמן כבר שכחתי, קושר אותי באינספור חוטים שמזמן כבר לא שייכים,שאף פעם לא אוכל להתיר. או אולי זה הלב. כן הלב, שנתן לשכל להיכנס. שרצה לראות מה יקרה. השכל לא פחדן. הוא לא ידע פחד מה הוא. כולו חישובים אלגבריים והגיון צרוף. לא, הלב. הוא ברח. מזמן. הוא נתן לשכל להיכנס לחזה והוא ברח למעלה, לראש, שם אינספור אפשרויות, שם יוכל הוא לדמיין שעות על גבי שעות ולכתוב את מה שבא לו,כי שם הכל אפשרי ולא צריך להחליט. אבל כשיגיע הרגע, הלב לא יהיה בנמצא. כשנצטרך בו, כשהאש והעפר והאפר והרוח והדם הם כל מה שנזכור. כצריך להשליך הכול אל מול העולם, וגם כשהמטלה קטנה ופשוטה, אבל דורשת אומץ לב - איפה הוא יהיה? הוא הפחדן.הוא ברח למשכנו של השכל, והשאיר אותי כאן לבד, קשור באלפי חוטים של 'מה אם..' ו-'חכה רגע, אולי...'. אבל בעצם... רק רגע... רק שניה! לעזאזל! הלב זה אני... מי אני אם לא הלב, והשכל והעצמות, והגוף הרועד גם יחד. אני זה שמפחד, שרוצה לשאול שאלות. שרוצה לחשוב לרגע, רק לרגע. הקשרים האינסופיים הם שלי. זה אני שלא מוכן, שמחזיק את הפחד שלי צמוד לגוף כמו שמיכה מחממת. מי הוא הלב אם לא אני? כן זה אני, ועם כל הכעס והכאב, אני זה עדיין אני – וזה בסדר. לפעמים אנו רוצים לחלום, והלב עולה לך לראש. ואתה כל כך אוהב לחלום עד שאתה שוכח לעשות.כי הלב הלך למקום שבו הכל אפשרי, שבו אפשר להאמין. כנראה שפשוט צריך להזכיר לו לצאת לפעמים. להניע את הרגליים, לשאוף את אוויר הבוקר ולהמשיך.