"בום, בום, בום" הדהד קולו של הפטיש הכבד ברחבי האולם. "בית המשפט מבקש מכל בני האלוהים והנשמות לשבת ולהניח למשפט להתחיל".
רחש של התרגשות נשמע בקהל, עת התיישבו הנוכחים.
"שקט, אני מבקש! בית המשפט התכנס היום, ד' שבט ה'תשס"ו, בכדי לדון בעתירתו של הנוקד עמוס מתקוע. בעתירתו הוא דורש לבטל את ההיתר להריסת ישובי יש"ע באופן מדורג, ולעצור את התהליך מיידית. בהרכב שיידון בעתירה יישבו השופטים הנכבדים מיכאל וגבריאל, ועל גביהם, מלכנו מלך מלכי המלכים".
הנביא עמוס, גש בבקשה לדוכן".
הלא כפרות הבשן יושבים הם בתל אביב, עושקים דלים ורוצצים ראשי אביונים. ולי לא נותר אלא לתהות את אשר תהה דוד מלכנו: 'עד מתי רשעים ה'? עד מתי רשעים יעלוזו?!'"
"אם אינני טועה, אתה רומז לפסק הדין מהתיק "השטן נגד ממלכת שומרון" משנת 3016 לבריאת העולם" הרעים בקולו השופט גבריאל, ועמוס הנהן. גבריאל המשיך: "יגיב לדברי התובע, השטן, המתנגד לדרישה".
"איני יכול לומר שנצטערתי לשמוע את תיאורו של עמיתי המלומד, אך לצערי הוא שכח לציין כמה דברים. באירוע אתמול עמדו לא מעט נערים שנטלו חלק באלימות וזרקו אבנים גדולות. זה דב – "
"ולהכות ילדים סתם זה כלום?!" – נשמעה קריאה מהקהל.
השטן חייך בפה גדול, "כמובן, המצב הרבה יותר טוב ממה שקוויתי. אני חושש שעוד מעט אאלץ לפרוש מחוסר עבודה. אך זה רק צד אחד של התמונה, שאינו מתיר את מה שקרה בצד השני. מערכות הכריזה בעמונה הכריזו "כאן תהיה מלחמה" ושידרו לציבור שאלימות מותרת. גם התפאורה – מחסומי לבנים וגדרות תיל סייעה לי, ודבר שירסן את הנוער - לא היה".
הדיון נמשך זמן רב, ולא אלאה אתכם במלוא אורכו. אחרון הדוברים, עד מטעם השטן, היה שר ההיסטוריה שהסביר: "לפני כ-1935 שנים, ערב חורבן הבית השני, היו שתי קבוצות חשובות בעם ישראל – הקנאים, שהובילו למלחמה, והמתונים, שהתנגדו לה. למתונים לא היה ספק כי מלחמה ברומא היא שיגעון מוחלט ותוביל לאסון, ולעומתם חשבו הקנאים כי כניעה היא בושה, פגיעה במלכות ה' ומסוכנת לבטחון ולשלטון מצד עצמה".
למעשה, המרד ברומאים היה קרוב להצלחה, ובוודאי לא הזוי יותר ממרד החשמונאים הידוע כהצלחה גדולה".
"חז"ל, כלומר אתם, הקהל הנוכח כאן (או חלק מכם, על כל פנים), קבעו" סיכם השטן "כי למרות האמונה שהייתה קיימת בשני הצדדים כי הקבוצה השניה מובילה לאבדון, הרי זו – שנאת חנם. ושנאת חנם זו, לדבריהם, החריבה את בית המקדש. אני חושב, כבוד השופטים, שעבודתי ראויה להכרה מסוג זה שוב".
"בום, בום, בום", הדהד קולו של הפטיש הכבד ברחבי האולם. "הדיון נחתם. בית המשפט ישוב ויתכנס מחר בשעה שמונה בבוקר בדיוק, בכדי למסור את הכרעתו".
הקהל הרב שגדש את האולם החל לצאת, ורק דמות בודדת נותרה בפינתה, מכונסת. היה זה הרב קוק, ששקע בכסאו. מי שהתאמץ להקשיב לו יכול היה לשמוע אותו ממלמל בקול שבור: "בָּנַי... בָּנַי... עמי... עמי...".
* הקטעים של עמוס מבוססים על עמוס פרקים ב', וד'.
