עמדנו אחד מול השני בסימטה חשוכה ונידחת, מקום שהיינו רגילים להיות בו בעבר. מקום שעוד נתגעגע להיות בו. דממה היתה ברקע. השעה המאוחרת גרמה לכל הסובב תחושה של שלווה ורוגע. ורק היא עמדה שם ודרשה את שלה "תן לי חיבוק".

היא אהבה את הרגעים האלו. לאורך כל התקופה והזמן שהיינו יחדיו, ציפתה ויחלה לזמן הזה. הניסיון שעמד לצידה, והקשרים מהעבר – הטובים והפחות טובים – לימדו שאין לי הרבה סיכוי לעמוד בפיתוי וגם אני אקריב את עצמי בשבילה, למענה.

פעם, אחרי ששכבנו, היא סיפרה הכל.. דמעות נקוו בעינייה כאשר חשפה את עצמה. היינו שרויים במיטה והעשן של הסיגריה שלה עדיין היטמר מעל ראשנו. רעד אחז את גופה כאשר סיפרה על מעשייה. בקושי יכלה לדבר, בקושי רב המילים יצאו מפיה לתוך תבנית אחת ברורה ורציפה.

"חשוב לי שתדע שאני רואה בגברים טרף. משהו קל לכבוש, לקחת, ולברוח. זו הסטייה שלי. כבר היו לי כמה קשרים משמעותיים בחיי – אך מכולם נשאר לי רק הלב"

סך בכל רציתי אותה ולכן המשכתי להקשיב. הי, לכל בחורה יש איזשהי שריטה וכבר למדתי על בשרי שהן מגזימות בכל דבר. שמעתי בחורה מספרת לי בבכי על כך שהיא אוהבת להיכנס לבתי קברות ולהכניס עצמה לאיזשהו ארון מתים למשך כמה שעות, או מישהי שהודיעה לי בגאווה שהיא גונבת בגדים מחנויות יד שניה.

היא המשיכה "אנחנו כבר הרבה זמן יחדיו, טוב לי איתך, אבל תמיד זה מסתיים אצלי אותו דבר, יש שלב שאינני יודעת איך לדלג מעליו, אני תקועה כבר שנים עם אותה בעיה"

חיזקתי אותה ע"י לקיחת שאכטה מהסיגריה שלה "מה זה? מה השלב הזה ? איזה בעיה?"

היה לה קשה לבטא את עצמה מאותו רגע ואילך. נראה היה כאילו תהום נפערה תחתיה והיא עומדת ליפול לתוכה. אישוניה הצטמקו בבת אחת ותווית פניה נעשו קשים ורכים כאחד. באותם רגעים חשבתי על שרק ויכולתו לאהוב גם מפלצות, גם בזמנים הקשים והכואבים.

"תשמע, אתה לא הקשר הראשון שלי, ואני גם מאוד מקווה שאנו נוכל למסד את הקשר שלנו. אבל אני צריכה את עזרתך. לא להרבה אנשים סיפרתי על כך, אולם איתך אני מרגישה שמשהו יכול לקרות אחרת, שיותר תבין ותנסה להיות שם בשבילי. להציל אותי מעצמי". חיבקתי אותה והיא המשיכה "יש לי קטע כזה שכאשר אני מאוהבת במישהו – אני רוצה את הלב שלו. אני מתחרפנת מזה אבל זה משהו מעבר להסבר שלי. בשלב כלשהו בקשר, כשאני שיא המתמסרת והנותנת, אני מחבקת את הבחור ופשוט מוציאה את ליבו. ככה. בפשטות. הרי הבחור יכול לחיות בלי הלב שלו. ואני אוספת ואוגרת אותם אצלי. למקרה הצורך שאני אשתעמם. לפעמים אני מוציאה לב אחד לסיבוב בשכונה, מראה אותו לחברים שלי, לפעמים אני יושבת עם לב אחר ורואה סרט טוב. יש לזה יתרונות. אולם, תמיד אבל תמיד, הקשר עם הבחור שלקחתי את ליבו עומד על סף הרס עצמי. תוך שבוע שבועיים הבחור קולט שלקחתי את ליבו ופשוט עוזב. לא יודעת מה הם עושים אחר כך. אולי קונים לב אחר במכירות פומביות או מסתדרים איכשהו עם לב חסר. לא ברור. וכך יוצא שאני אוגרת ואוספת מחסן שלם של לבבות"

היא קלטה את הפרצוף המופתע, המרוחק, הספקן והלא מאמין שלי. בפתאומיות קמה מהמיטה והלכה לארון שבקצה חדרה. "אני אראה לך את האוסף, ואני מקווה שתנסה להבין אותי, ושלא תיפגע". דלת הארון נפתחה והיא הדליקה את האור. שם, בפנים, על גבי המגירות היו לבבות. כמויות אדירות של לבבות. כולם היו מקוטלגים ועטופים בתוך שקיות, כמין מתנות פרידה או כמו המתנות שתמיד קיבלתי לימי הולדת. על גבי כל שקית היה רשום שם התורם, תאריך לקיחת הלב, וסיבת התרומה.

היא הוציאה את ירון מהשקית וחזרה איתו למיטה. נישקתי אותה ואמרתי לה שאני מבין את הצורך שלה בלקיחת הלבבות אך אני לא רואה דרך לשתף אותם בחיינו. היא הסמיקה ואמרה שהיא מוכרחה שהם יהיו חלק מאיתנו מעכשיו והלאה. שהיא לא יכולה להרפות מהאוסף שלה, ושזה מאוד חשוב שנמצא מקום וזמן גם עבור הלבבות של האקסים שלה.

לאט לאט התרגלתי לרעיון. היינו מבשלים יחדיו ארוחות ומציבים את דני לצידנו. שמנו לב שהוא מרגיש מוחמא איתנו. כשראינו משחק כדורסל הבאנו איתנו את לבבות החבר'ה שאהבו משחקים איכותיים. גם בפעילויות שמחוץ לבית – כמו פעם שהלכנו למחול בת שבע – היינו לוקחים בהסתר, בתוך אחד מהתיקים, איזה לב אחד, שתיים. פעם אחת, אפילו קילחנו את חיים וראינו שהוא נהנה מהמצב ההזוי.

ועכשיו הגיע תורי. שמחתי על כך שלפחות אני משאיר את הלב שלי אצלה. נהניתי מהדימיון שאוכל תמיד לחוות אותה בצורה כזו או אחרת, שלפחות טעם של עוד תמיד ישאר. אבל ידעתי גם, שרגע הוצאת הלב הוא רגע של כאב וקושי.

"תן לי חיבוק" היא חזרה ודרשה. עמדתי דומם. לא יכולתי להניע את איבריי, ולגרום בצורה אקטיבית ובמודע למצב בו ליבי נלקח ממני. "רק תשאירי אותי בשקית גדולה עם צבע יפה" ביקשתי. היא הנהנה וניגשה למלאכה. היה לה היסוס קטן לפני החיבוק – כמין רתיעה מפני הנודע, כמין השלכה של כל סטיותיה כלפי בורא עולם – אך היא התקרבה ושמה את זרועותיה וידיה על כתפי וגופי התפוס.

התחלתי לבכות. לא בכל יום מישהי באה ומוציאה את הלב שלי. לא כל אדם זוכה שיקחו את ליבו.

טקס החיבוק נמשך כמה דקות אך דמה לנצח. חום גופה זרם בעורקיי והיא העבירה לי את אהבתה כלפיי. עמדנו שם, באפלולית הסימטה של השכונה, תחת הפנסים הקודרים, מחובקים ובוכים, מאוהבים ומקבלים, מחכים שנינו שהטקס יגמר –אך גם רוצים שהוא ימשך עוד ועוד, מנסים לחיות אותו בכל העוצמות האפשריות.

כשהסתובבה ופנתה ללכת, יכולתי עדיין לראות את ליבי פועם בחוזקה בידיה. כל העורקים היו אדומים והחדרים השונים בו היו נקיים. לפחות השארתי פיקדון טוב בידיה, חשבתי.

הסתובבתי ויצאתי מסימטאות השכונה לדירתי.

בלי לב. עם עצמי. חסר.