אהבתי את הילדה הזו מקרב ליבי.

הייתי מחכה כל היום רק עבור אותם רגעים בו היינו נפגשים. זה היה פשוט. הייתי מתעורר בבוקר, יוצא לעבוד, חוזר בלילה לבית וממתין עד השעה 11 כדי להיכנס למיטה. הטקס היה חוזר על עצמו יום יום. אוכל ארוחת ערב, רואה את תקציר הספורט, מרפרף על עיתוני הבוקר המלאי אבק, מציץ לרגע בהודעות האימיילים, מצחצח שיניים תוך כדי מקלחת חמה, וצולל פנימה.

כל לילה הייתי מחליט מראש איך לראות אותה. בתחילה, שעוד לא שלטתי עליה ולא ידעתי שאני יכול להחליט איך החלום יתגלגל, היא הופיעה באקראי. אני זוכר בבהירות רבה את הפעם ההיא. אז עוד לא ראיתיה מעולם והיא כבשה אותי מהרגע הראשון. דווקא היא פנתה אלי, "סליחה. אני מעוניינת למכור דלי של רגשות". היא עמדה בצורה מפתיעה בלב הרחוב, ניחנת בלבוש זרוק אך אצילי, פניה היו עגלגלות ומשדרות חוזק. לחייה היו סמוקות (אף פעם לא הצלחתי לשנות זאת) עד כדי אודם מרגש, עיניה היו ירוקות בהירות, ושערה מתולתל, פראי ורפוי. היה זה חורף ועשן סמיך יצא מפיה והקיף אותה.

"מה את מוכרת?". היא הצליחה לעניין אותי. "דלי של רגשות. בסכום פעוט תוכל לשנות את מסלול חייך", היא חייכה ולובן שיניה היה נראה בעיניי כשלג היורד ביום בהיר. " תאר לך שתוכל לבחור רגש לפי בחירתך. אתה פותח את היום, מכניס את היד לתוך הדלי ומוציא משם רגש. בוא נגיד, אהבה. אתה מוציא את רגש האהבה, בולע את הכדור המצורף וליום שלם את מלא אהבה".

קניתי את הדלי. היא נמלאה הרגשה טובה. סיפרה שזה היום השני של העבודה שלה, וחוץ מהעובדה שלא חשבה מעולם שתמכור רגשות, גם לא האמינה בגישת מכירה ברחובות. האמינה בקשר אישי עם הלקוח, הגעה לביתו, נתינה ולקיחה. דבריה כבשו אותי אט אט. נסחפתי מעוצמת הברק בעיניה, מההילה המקיפה אותה, ומגופה המעניק לה אישיות מסתורית.

הייתי נבוך, אז עשיתי מה שתמיד אני עושה ברגעים אלו. צילמתי אותה בראשי, הסתובבתי אחרי אמירת שלום ממולמלת, והמשכתי במעלה הרחוב.

התעוררתי בבוקר ליום מלא אהבה. השיקוי שבלעתי הציף אותי ואנשים בכביש היו מביטים בי במבט שאומר – או שאתה פסיכי או שאתה שייך לאותם אנשים שחוו את טעם החיים.

אני פוגש אותה שוב ושוב מאותו הלילה. זה נעשה לי כיף במשך הזמן. אני מעביר את היום שלי בידיעה יציבה שהיא תמיד שם. לא משנה לאן אלך, לא משנה איך היה היום שלי, גם אם הבוס שלי צווח עלי מול הלקוחות, וגם אם פיספסתי שניה את האוטובוס למרכז העיר, גם אם ניהלתי סדר יום תקין – היא תמיד תתגלה בחלומי.

התחלתי לשלוט בה. הייתי מחליט מראש איך היא תתלבש. פעם היא היתה בוורוד, במעיל שלה הארוך המגיע עד ברכיה. פעם אחרת החלטתי להלבישה בשחור מרזה החושף את גופה הכמעט מושלם. ביום שקניתי קרוקס, הבאתי לה סנדלים יד שניה.

תמיד היתה שמחה מחדש לראות אותי. לא זכרה את הפגישה שלנו מהחלומות הקדומים. המבט הראשוני שלה הפתיע אותי כל פעם מחדש, למרות שהייתי מצפה לו. האם אולי תזהה אותי הפעם ?

לפעמים הייתי פוגש אותה בתחנה מרכזית לפני העלייה לאוטובוס ויוזם איתה שיחה מקרית. פעם אחרת ניגשתי אליה עם ורד אדום זועם כשהיא יושבת במסעדה ושותה סחלב חם. אפילו נפגשנו בחתונה בתור אורחים של מצווה והצעתי לה לרקוד עימי. היה זה מרגש לפזז מולה, לקרקר סביבה, לעשות תנועות חדות. באותו זמן גם פיתחנו אפילו גישה לעוף באוויר בלי שאף אחד שם לב.

היה בי צד שמתעלל בה בלי שתשים לב. החלטתי, אחרי יום של סקי עם החבר'ה, רק לצפות בה. ראיתי אותה יוצאת לדייט עם בחור מרשים, גבוה ומלא שיער. הבחור לא ידע שאני שולט בה ומזיז אותה לפי צרכי ורצוני. נתתי להם להגיע למצב אינטימי ואז לגרום לה להעלם מול עיניו המשתעות של הבחור. הייתי צופה בה ברחוב מהלכת בין טיפות גשם היורה עם מגפיה החומות, ואז עובר מולה רק לבדוק האם תזהה אותי.

ידעתי שאני מכאיב לה מדי פעם. שאני גורם לה להתרגש ולהתפעם כשהיא מבחינה בי. אבל לעולם לא גיליתי לה שהיא רק חלום. רק פעם אחת הצלחתי לנשק לה בשפתיה ומגע חום הבל פיה גירה אותי. היה בה משהו תמים, ילדותי, פשוט, אך עם זאת רוחני, בוגר ומבין.

ואהבתי אותה. את הילדה בחלום. לא ידעתי וספק אם רציתי להאמין שאני אוהב אותה. ניסיתי לספר לחבר שלי במילואים שאני אוהב ילדה. הוא הסתכל בי בצורה מנוכרת וגמגם שהוא חייב לחזור לתרגיל ושאני צריך לחשוב כבר על התמסדות רצינית בחיי. טרחתי ושלחתי שאלה לאחד מאותם מגזיני נשים האם ניתן לאהוב ילדה בחלום, אך העורך העדיף לשים אותי בפינה של "תארו לכם מה יקרה אם...". ניהלתי את הקשר שלי איתה יחד עם התנהלות המשמימה של חיי. היא נהפכה במשך הזמן מחלום לדבר הממשי היחיד אצלי.

בפעם האחרונה שראיתיה היא לא היתה בחלום. הגעתי לשביל הכניסה לדירתי אחרי יום מסעיר בלימודי. היא עמדה בפתח השביל, רגל אחת מורמת על אבני הגדר, מעשנת סיגריה דקה, לבושה בכובע צמר ירקרק, עונדת משקפיים צרות הלבושות על אזניה המזדקרות. סומק עמד כרגיל בלחייה אך כעס נורה מעיניה. גופה היה רזה ממה שזכור לי והיה בו משהו מן הקפיציות הדרוכה. היא לבשה נעליים גבוהות עם גרביים מלאי צבעי הקשת שהגיעו עד לברכיה. מכנס כחול כיסה את רגליה וחולצה חתוכה במקצת עיטרה את גופה. היא בקשה שנשב באיזה גן קרוב. שתיקה שנשמעה באוזניי כמו רעם לוותה את דרכינו. האוויר נעשה צפוף ולח. כל צליל ברחוב וכל תזוזה נעשתה חדה במוחי.

הגענו לגן. היא סתרה לי על לחיי. לא ניסיתי להתגונן. הכאב פילח את ראשי אך יותר מכל את ליבי. היא הטיחה בי האשמות של ניצול, התעללות, וילדותיות. לא הגבתי. הרגשתי שהיא צודקת ואני מבין את תחושותיה.

לפני שהלכה הייתי חייב להגיד לה דבר אחד. נעמדתי מולה ואמרתי בפאתוס "אבל אני אוהב אותך". היא ירקה בפניי, הסתובבה בהפגנתיות, צעדה לקצה הגן, לקחה מונית, ונעלמה לעד מחיי.

רק את שובל ההילה שלה השאירה מאחוריה. אספתי אותו לתוך דלי וחזרתי לביתי.