"זה כתוב בספרים בשירים במפות הכוכבים מה כולם מחפשים את האושר מקווים..." למה זה חייב להיגמר? למה אי אפשר להשאיר אותנו בשיא הזה לעוד רגע קטן ? למה הHIGH שמגיעים אליו בזמנים כאלו מוכרח להסתיים באותו שבריר רגע שבו האורות נדלקים ואין עוד הדרן שלבך משתוקק אליו כה רבות? למה אי-אפשר עוד שיר אחד, עוד רגע אחד של חסד ונחת, שיחזיר את הלב לפעום, את הפה למלמל, ואת הרגליים להמשיך לקפץ? והלהקה יורדת, ואני נזכר איך התחיל הערב. איך הקהל --------------------- התאסף לאט לאט תוך כדי להט דתי. כולנו ידענו שמשהו גדול עומד לקרות. הרי הובטח לנו עוד כשהיינו שם, במקום הנורא ההוא, שנגיע למעמד מסוים שהרבה שנים אחריו עוד ישמעו ויזכירו אותו. לא ידענו איך בדיוק יראה האירוע, ולא בדיוק דימיינו משהו מסוים רק שסמכנו עליו, על משה, שהכל יהיה טוב ושהכל יסתדר בסוף. הוא הרי זה שהוביל אותנו ודחף אותנו כל הזמן. אז נכון שלפעמים כעסנו עליו והיו תקלים פה ושם, אבל הי ! למי אין את המריבות הקטנות האלו עם האוהבים עליו. אלו היו רגעי משבר שכל זוג עובר בדרכו על השלימות הנכספת. גם מראש, כשיצאנו מאותו עולם סיוטי, כבר אז תיארנו לעצמנו שנריב פה ושם. כי משה היה חתיכת טיפוס שצריך לפעמים לדעת להסתדר איתו למרות כל הרצון הטוב שבו. הקהל ציפה לSHOW חוזר, לסיבוב שני של קבלת הלוחות, לכך שאולי שוב יירד הקול הזה על ההר ויעניק לנו מימד של אנרגיות שלא ידענו שקיים בנו. הציפייה היתה עצומה... ואז פתאום הקהל שעד אז התעסק בדבריו הוא (חלק מדברים, חלק שותים ואוכלים, וחלק סתם מסתובבים) קלט את האורות שפתאום נדלקו מהבמה המרכזית. רובנו עוד נשאר להשתומם שניה ארוכה על העונג הצרוף שידענו שאנו עומדים לחוות ואז הקהל פשוט הצביע ------------------------------------------- ברגליו. המעבר משלב של ציפיה לשלב ההנאה היה כה פתאומי שהקהל התקדם לעבר הבמה מבלי להסיר את עיניו אפילו לשניה. "ונדמה שזה טוב, ככה הוא צריך לאהוב ונדמה שזה קרוב, משהו קטן וטוב..." - הלהקה צווחה והקהל ענה לה באהבה "רואה אותך צוחקת מבפנים ואנחנו שניים בטח לא לבד" לא היה הרבה מה לחשוב ורק להשוות בין הופעה כזו להופעה אחרת היה ניסיון גימיק מגוחך ----------------------------------------- לנסות להוריד את ההתלהבות. כבר מהתחלה בניגוד להרבה פעמים בעבר, הרגשנו איך אנו נסחפים לצלילים, לקולות, לצבעים, לעבר ולעתיד. העגל שהיה במרכז הבמה היה כולו הוד והדר, כולו נוטף כבוד, כולו אומר "אני הכוח שלכם וממני תקבלו הערב ובעתיד עוצמות שלא חוויתם בחייכם בשום מקום אחר". ממש לא היה מה להתלבט בנושא, והערצה שלנו אליו היתה מוחלטת באותם שניות. העגל הזה היה הדבר האמיתי היחיד שהיה קיים מבחינתנו ולא ניסינו לערער על המוחלט והוודאי שהיה מולנו. השלב הבא היה קריאתו של אהרון אלינו להתחיל --------------------------------------------- לרקוד יחד עם הלהקה. לא שהיינו צריכים איזה טריגר שיצית אותנו. המילים היו ידועות, המוזיקה היתה נדושה וטחונת גלגלצ, והלהקה רכבה על גל ההצלחה. היא ידעה טוב מאוד שכאשר יתחילו את "את באה לבקר" אנשים ונשים כאחד ימצאו את סיפוקם הנועז לאחדות מלאה ולאושר עילאי. האינסוף שבכל אחד נראה גלוי לעינינו יותר משהיה יכול להיגלות באיזשהי הופעה אחרת. בשלב מסוים כבר שכחתי מה עבר עלי. הכל קרה כל כך מהר. מצד אחד פתאום זיקוקים ------------------------------------------ ומצד שני היו ברקים. מצד אחד כולנו צעקנו יחדיו "אלה אלוקיך ישראל" (ורק רצינו חיבור לאותו כוח יחודי) ----------------------------------------- ומצד שני זעקנו את שמה של הלהקה באיזה הרמוניה טבעית "משינה משינה". היו שם ריקודים משותפים, אהבת צעירים תמימים, חיבוקים בין ידידים ומכרים ---------------------------------------- ,וגם הסכמה שכולנו עם אחד. השופרות החלו להישמע -------------------------------------------- והגיטרות פילחו את שקט הלילה הדומם. בשיר האחרון כבר אני יכול לתאר את עצמי כ *************************************** "שוב פעם התחלת ??" שאלתי את חברי הטוב, אנינמוס. "רצית למצוא איזשהו קשר עלוב בין 2 אירועים, והיית חייב לכתוב על כך באתר, אה ?? איזה קיטש רדוד! אני מוכן להתערב איתך שהקוראים לא יפלו בפח שלך" הוא לא נכנע "אתה לא רואה איך האירועים ממש דומים? כאילו שחוט אחד לא חורז את מעמד הר סיני לכל דבר בחיינו. כאילו שאנו לא אותם אנשים עם אותם התמודדיות ואותם תאוות. 'אם היית שם היית מפשיל את שרוולי גלימתך' והיית רץ לצעוק בין ההמונים. ומה שאתה מציע זה עדיף? עולם מפוצל ומפורד שאין חיבור בו בין חטא הקדמון לבין התיקון הנדרש מאיתנו". דוגרי, כבר לא היה לי כוח לענות לחברי הטוב, אנינמוס. כמה התנצחיות והתווכחיות היו לנו בעבר, כמה דם ואש (ותימרות עשן?) הוצאנו מקירבנו על נושאים שונים ומגוונים. רק שבמשך הזמן הבנתי שעלי לעבור הלאה, לא להיות נוקשה, להטיף לחום וחמלה, ולא להסתכל על הכל בצורה קשה. להעניק סימפטיה לאנשים ולא לשפוט אותם בעין ביקורתית. להבין ולהזדהות עם תהליכים שאנו עוברים היה נראה לי יותר חשוב מלכתוב על "איך אנו ממשיכים את חטאינו ולא ממליכים את שכינת קודשא בריכו". הוא יכל להמשיך להיתקע מאחורה, עם מרירות קשה על כל מה שקרה, עם כעס על הציבור ועל הנוער, אבל כמו שאומר פתגם הסרט TRAINSPOTING המהולל "I CHOSE LIFE", ואני העדפתי את הגישה הזו. הוא המשיך לטעון כנגדי האשמות כאלו ואחרות על "יצר הרע שמלבה את מעשינו", על כך ש"הבמות נאסרו מאז שנבנה בית מקדש", ועוד ועוד ועוד. אבל אני התקדמתי. החסידות חרטה על דגלה את "בכל מעשה דעהו" ומאז נראה ששערי שמים נפתחו ובת קול מודיעה לנו יום יום שמעשינו רצויים כל עוד כוונה טובה מושרשת בהם, כל עוד נחבר את חיינו למחרוזת אחת גדולה של יצירה, ונמצא אהבה בתוכנו. צדק אנינמוס לגבי חוסר היכולת שלי להפריד בין אירועים שונים בחיי, אך טעה לגבי הבנתו היכן אני עומד. אין אני זה שעושה הבדלה והפרדה בין אירועים ומשאיר את חייו מקוטעים מקוטעים. ג'קי לוי אמר פעם משפט - באיזה הצגה מעולה שלו - המתאר בצורה נפלאה את תחושותיי ואת מחשבותיי. הוא אמר "הקודש הוא החול והחול הוא הקודש" ואין ספק שיותר טוב מכך לא אצליח להגדיר.