ופתאום אני מרגישה הלא-בסדר. החריגה. לא נפצעתי בשום פיגוע. גם לא הייתי בזירת רצח ואף קרוב משפחה או קרוב רגשית לא נהרג ולרגע מציפים אותי רגשות אשם וציפיה בכיליון עיניים להרס בחיי שאז לפחות יהיה לי על מה להטיל את כל הכובד, האמונה הנלוזה, החוסר ב.. משהו.. במשהו להחזיק בו... הזריקה, הרצון למרוד.. ועכשיו מה? לא עברתי טראומה, אני חיה ונושמת, יש לי כר להניח בו את נשמתי התוהה. הורים שדואגים, אחים טובים, חברות אוהבות. והקב"ה אחד שרק מחכה שאפתח את ליבי בפניו. ובמקום- אני מפנה עורף. מילא היתה לי סיבה.