הכיתי את ליבי 72 פעם.
עם כל דפיקה כזו בלב, הרגשתי שהוא מתפוצץ.
שכואב לו
שהוא זועק לשמיים
והמשכתי להכותו.
יותר חזק ויותר חזק. ועוד יותר חזק.
נכנסתי למן אטרף כזה.
שארגיש, שאכאב, שאתחרט.
שזה יאכל אותי מבפנים
שאקלף
אחשוף את הפצע.
שיצרוב לי עד כאב
שאצרח.
כמעט והגעתי לנקודה אשר לה אני מחכה זה זמן רב
יותר מידי זמן.
ובדיוק באותו הרגע,
שהייתי קרובה אליו יותר מתמיד-
הקשתי את ליבי.
כל דפיקה ודפיקה נהפכה מהתעוררות לקהות חושים.
והלב נאטם בחזרה.
ספק אם יגיע היום בו הכל יפרוץ
ללא מחסומים
המחיצות יפלו
הרגישות תצא, תשבר חומות
ללא מעצורים או דרך עקיפין.
בנתיים,
עוד לא קיימת אצלי פריוולגיה כזו.
תגובות