מה שהיה ומה שלא הביאו אותי לחשוב... מה שהיה אתמול איבדתי משהו ואני לא יודעת מה. בשניה ידעתי. ההרגשה הזו... ועם זה - אתמול היה בסדר. נהנתי. מישהי אפילו אמרה לי שהיא שמחה לשמוע שאני מאושרת. אולי הייתי. אולי. ובאתי הביתה וכל מה שרציתי זה לישון. עד שמונה וחצי החזקתי מעמד, ואז פרשתי. וקמתי היום בשמונה ורבע. כמעט 12 שעות. ובמעמקים מחוסרי המילים של הלב מתהווה תמונה: שטח סלע. קטן, לבן, משונן, ומסביב רק אוקיינוס. וגלים קטנים קטנים, מתנפצים לאיטם תחת השמים האפורים-לבנים. ולא ברור אם אי פעם הייתה שם שמש, מבעד לערפל שמסתיר הכל...עד לאינסוף. על הסלע החשוף רק ציפור. פעם הייתה יפה. ועכשיו נותרה בה רק הרטיבות והעליבות. היא מרכינה את ראשה העייף ומרוט הנוצות, ועיניה חלולות באובדן. היא כמו הגוזל חסר האונים שהייתה פעם - רק שעכשיו אין למי לקרוא ואפילו קליפות הביצה המגינות אינן. רק ערפל לבנבן, ואוקיינוס אינסופי. ושקט. אני לא יודעת אם זו עצבות. כל מילה פה היום, העלתה בי דמעות. ןאולי זו סתם רגשנות יתרה. ישבתי בתחנת האוטובוס ובכיתי. ומה בעצם קרה ומה שלא (היה) "ש'..." עצרתי אותו פתאום באמצע הרחוב החשוך בו הלכנו בשתיקה "מה?" הוא הסתובב אלי בשקט "אני צריכה חיבוק" כ"כ בפשטות הוא התקרב אלי ועטף אותי בזרועותיו. הקיר הכי עדין שאי פעם נשענתי עליו, החום הכי ממס שבעולם. הוא הסתיר ממני את הכל וסוף סוף מבעד לערפל הדמעות שמציפות את עייני, הרימה הציפור את עיניה לראות שכבר אין ערפל וסה"כ במרחק הינף כנף אחד נמצא כל הירוק והעושר הפורח של החיים, ואולי גם אהבה. ומכל זה באתי לחשוב, שאולי לפחות הפעם, אלוהים יבין שלפעמים אי אפשר אחרת...