הכתיבה והמחיקה תופסים רגעים נכבדים מחיי.
הפשטות, בה דגלתי, הפכה עץ מושרש עטוף טפילים.
"תן לה לתפוס בענף
להתנדנד ולקפוץ
כמה רחוק שתוכל"
ולא נתתי.

אני מוצא עצמי טובל רגליים בבריכה שטוחה
את אומרת שזה הרגל חיי
ואני- שמצדד באמירת הפשטות
עושה שפריץ בשלוליות
מרעיש את אמירותייך הנכונות.

זו הודאה באמת.
הודיה לאחת שרואה, שרוצה
"שלא תלך לאיבוד בין סבכי הדעת"
רק היא יודעת
מי. אני.