כל כך נכון.
אגב, כשאני הייתי בפולין, כל הדמיונות לי על איך זה היה, היו אך ורק בשחור לבן..
לא הצלחתי להאמין שהם באמת ראו את אושוויץ בצבעים. פשוט לא הסתדר...
מחשבה נוראית, אבל חזקה. קראתי את זה בצהריים וחזרתי עכשיו כי זה ליווה אותי מאז...
אף פעם לא חשבתי על זה... אבל זה כנראה מאד נכון...
קצת מזכיר את הרעיון של "עצוב למות באמצע התמוז".
כה לחי.
[ליצירה]
...
כל כך נכון.
אגב, כשאני הייתי בפולין, כל הדמיונות לי על איך זה היה, היו אך ורק בשחור לבן..
לא הצלחתי להאמין שהם באמת ראו את אושוויץ בצבעים. פשוט לא הסתדר...
[ליצירה]
נורא
מחשבה נוראית, אבל חזקה. קראתי את זה בצהריים וחזרתי עכשיו כי זה ליווה אותי מאז...
אף פעם לא חשבתי על זה... אבל זה כנראה מאד נכון...
קצת מזכיר את הרעיון של "עצוב למות באמצע התמוז".
כה לחי.
[ליצירה]
נוטה להסכים
עם החתלתול.
קודם כל, זו יצירה נעימה מאוד.
שנית, יש באמת יופי במדעים, למרות שגם אני מבינה בהחלט את השנאה והרתיעה לדבר הזה שמלמדים בבתי הסוהר - אה, אופס - הספר וקוראים לו מתמטיקה.
[ליצירה]
ליהודית.
הופתעתי מאוד כשהגעתי למצב שהייתי מסוגלת לסלוח לעצמי. הכוונה בסליחה הזו היא לא ויתור או התחמקות. דווקא מתוך העמידה הכנה והלא-נעימה מול ה'אני' כמו שהוא והתיקון, דווקא משם מגיעה הסליחה - הקבלה העצמית. הידיעה שאני מורכבת וגם טועה וחייבת לתקן.
קשה לי להסביר את זה. המילים פשוט זרמו ממני. נראה לי גם שאנשים שקיבלו מסרים ממבוגרים שהם אשמים בכל מיני דברים (והם לא היו) כועסים על עצמם ועל העולם ורק אחרי שהם סולחים (שוב, לא [!] ויתור] הם מסוגלים באמת להגיע לתיקון.
זו אחת התחנות המרגשות והיחודיות יותר שהיו לי במסע אל עצמי. הלוואי שהייתי יכולה להסביר לך במילים את התחושה של הסליחה הזו. אולי כי המילה נשחקה כבר ואבדה את משמעותה המקורית.
אבל כמובן, זו הרגשה אישית שלי וכמובן תודה על התגובה.
תגובות