הם, הצועדים בנתיבי הזמן לא עוד יפנו מבטם לאחור הם, הגולשים על רוחות הקדמה את שהיו ואינם לא יוסיפו לזכור רק בזעקה מטורפת של עלים מתחבטים עוד הרוח תשיר שיר אחד למתים שיר לאותם שהיו ואינם שנחשולי הזמנים שטפו את דמם שיר לנותרים במשעול הנתיב והיינו הך להם חורף או אביב וגשם, ושמש, ופרחים שפרחו- שיר לאותם שכולם שכחו ורק פתיל כבוי בקופסה חלודה וזר פריך ויבש של פרחים מבלי שהאנושות תשלח את ידה להסיט מקברם עלים נרקבים ורק אבנים אפורות ורוחות אך הן עוד זוכרות עבורם ובוכות ונר בלבי שנדלק בשאגה מאכל זכרון אך מוסיף עוד לבעור ואבן שהנחתי על מצבה שחוקה ושבועה שנשבעתי - אזכור