אינסטינקט "אז תגיד לו שהוא יכול ללכת לעזאזל, אנחנו נייצר את זה גם בלעדיו !" – שמעתי אותה צועקת מבחוץ. גילה, הבוסית שלי. עמדתי במשרדה ליד המחשב, מחזיק ביד מפתח שהיא לא יודעת שיש לי. רק רציתי להוציא חומר שקשור לעבודה מהמחשב שלה, אבל היא לא יודעת שיש לי מפתח למשרד שלה והיא עלולה לכעוס. מה עושה גבר בן שלושים וארבע במקרה כזה, כשהבוסית שלו עומדת להיכנס למשרדה ? נכון, סוגר במהירות את מה שפתח במחשב ומתחבא מתחת לשולחנה. מה ?! למה ?! לא ברור, אבל זה היה האינסטינקט הראשוני שלי והיא, היא כבר הייתה בחדר. בדרך כלל האינסטינקטים שלי טובים, איזו נפילה... "מה זה ? למה המשרד פתוח ?" – שמעתי אותה ממלמלת לעצמה. היו לה שני שולחנות צמודים במשרד. אחד בשבילה ואחד לדיונים. בעוד היא מתיישבת הצלחתי לחמוק בזחילה אל מתחת לשולחן הדיונים לכיוון הדלת, מיישם את התורה מהשרות הקרבי בצבא. מזמן כבר לא עשיתי מילואים, אבל זה לא היה הזמן להיזכר בזה. תכננתי את דרכי החוצה, כאשר לפתע היא קמה ממושבה ופנתה לכיוון היציאה. עצרתי. היא סגרה את הדלת וחזרה לשבת. 'שיט' – חשבתי לעצמי – 'מה לעזאזל אני עושה עכשיו ?' חפנתי את ראשי בין ידיי והחל לו דיון פנימי. האם לצאת ופשוט לתרץ משהו, או להישאר עד שהיא תלך ? הבעיה הייתה, כמובן, שאני רגיל לנהל את הדיונים האלו מעל לשולחן, לא מתחתיו. במצבים האלו, הפתרון הכי טוב הוא פשוט לא להיכנס למצבים כאלו. עברתי לישיבה שפופה עם רגליים מקופלות, מנסה לצמצם את ממדי גופי למינימום. חמש דקות שעברו כמו נצח ועדיין לא מצאתי פתרון ריאלי. גילה ניהלה לה בינתיים שיחה בטלפון עם בעלה. "גדעון אתה שומע, יורם הזה..." – היא החלה להתלונן – "הוא פשוט אידיוט ! אתה לא מאמין איזה שטויות אני צריכה לעשות בשבילו..." במשך כעשר דקות היא פרשה את שנאתה ותעובה לסמנכ"ל החברה. לאחר מכן החלו כל ה'מושמוש' וה'פושפוש' וסיפורים על הלילה שעבר ועל זה שיהיה. משהו היה נורא מוזר לי בשיחה הזו. יכול להיות שאני פשוט לא רגיל לשמוע את גילה מדברת כמו בן אדם. היא תמיד עצבנית. בעוד אני מקשיב לגועל נפש, עלה לי רעיון. חיכיתי שהיא תסיים לדבר ואז הוצאתי את הפלאפון שלי. בזריזות ידיים שפיתחתי כשאין לי כוח לדבר עם אשתי, כתבתי לה הודעה שאני צריך שהיא תבוא דחוף למשרד שלי. חיככתי ידיי בהנאה. המשרד שלי במבנה ממול, עכשיו היא תהיה מוכרחה לצאת מהמשרד. שמעתי את הפלאפון שלה מקבל את ההודעה, אבל גילה עדיין לא זזה. "בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון, בלבלי אותו שלא..." - לא, לא מדובר בקובי פרץ שנכנס למשרד, למרות שהיום רואים אותו בכל חור. היה זה הפלאפון שלי. לא שמתי על מצב שקט. על הצג הופיעו צמד המילים 'פרה משוגעת', הכינוי שנתתי לגילה בפלאפון שלי כמחווה לנתוני גופה ומצבה הנפשי. איך תמיד כשאני עושה משהו מטומטם, אני מצליח להפתיע את עצמי עם משהו מטומטם עוד יותר. גילה קמה ממקומה. תירוצים רצו לי בראש כמעט באותה מהירות שהלב שלי דפק. גילה הציצה מתחת לשולחן הדיונים. היא פלטה נשימה קצרה ועברה לישיבת מאמן כדורסל, נשענת על קרסוליה הרחבים. "אז מה עמוס, איך נכנסת לכאן ?" – היא שאלה והישרה מבט לכיווני. "עם זה..." – עניתי ונפנפתי במפתח – "רק רציתי להוציא משהו..." "אני לא זוכרת שאישרתי לך מפתח לחדר שלי." – היא קטעה אותי – "כדאי שתמצא סיבה מספיק טובה בשבילי לא לפטר אותך." "אני עושה את העבודה שלי כמו שצריך !" – ניסיתי להחזיר קצת את כבודי. "אתה תצטרך להשתדל יותר מזה." – היא השיבה. החלטתי לעבור לתכנית ב'. "שמעתי את השיחה עם בעלך..." – אמרתי לה. "נו אז..." – היא חקרה. "אז אני אלך ליורם ואומר לו כל מה שאמרת עליו..." – הסברתי לה את המצב. "זה לא יעזור לך, זו מילה שלי כנגד מילה שלך" - היא נתנה לי סקירה מחודשת של המצב – "קדימה, עוף לי מהעיניים ולך לאסוף את הדברים שלך." פתאום נפל לי האסימון, ביטוי ישן אגב, מפני שהיום גם בטלכרט כבר כמעט שלא משתמשים. זה מה שהיה מוזר לי בשיחה ההיא. "גילה !" – פניתי לעברה בעוד אני עושה את דרכי למצב עמידה, נזהר מהשולחן – "את לא יכולה לפטר אותי !" "ולמה בדיוק ?!" – היא תהתה. "לבעלך לא קוראים גדעון..." - סיכמתי את המצב בארבע מילים. לא פוטרתי. אפילו קיבלתי העלאה מפתיעה במשכורת. תמיד ידעתי שיש לי אינסטינקטים טובים.