בוכים בלילות, כועסים בפנים פוחדים לפקוח עיניים, חוששים לחלום סיוטים, לו יכלו היו רצים, רק שוכבים מקורבלים לא יודעים למה יגיעו רובם לא רוצים מקללים ומתחרטים צוחקים ונאנחים או שמדברים או ששותקים חצי דיבור חצי נשימה שתיקה חרישית מלאה דממה איזה גיבורים הם כך כולם אומרים אמנם אמת יש בדבר אך הילדים רק צוחקים ונאנחים... הלוואי שאהיה ילד רגיל אני לא רוצה שיכאב לי אני לא רוצה טיפולים אני לא רוצה לראות יותר רופאים רק אני וההורים והחברים בבית שלי ולא בבית חולים תודה לך מראש אלוהים. ואלוהים יושב לו בבית האלוהים ומסתכל לו מרחוק על בית החולים דבר מוזר זה כי הוא נמצא שם בפנים, יודע לבד למה קורים הדברים משאיר אותנו לבד לבחור, לתהות... האם יש משמעות לחיים?