בלי לעוג עוגה ובלי לעמוד בתוכה.
קיפלתי את כנפיי שלא ימוקו.
שמיים שחורים וטיפות על זגוגית המשקפיים
והעולם ואני מתקרצפים
בהבעה של עונג כלבלבי בל יתואר.
וראשי נמלא טל
ליבי רסיסי לילה רָ
טוב.
[ליצירה]
..
אני יודעת שאתה חושב ככה (לדעתי כן כתבת על זה פעם בצורה מפורשת), ושיהיה ברור שאני לא מזלזלת בדעה שלך.
אני פשוט לא מסכימה.
לדעתי תפילה מחודשת לא תפתור שום בעיה (מעבר לכך שאני רואה בתפילה הקיימת דבר מקודש).
[ליצירה]
...
זה טוב מאוד.
איך כל אחד רואה את הדברים רק מתוך נקודת המבט שלו ולא מנסה להיכנס לעיניים של האחר..
מקווה שאם יש לך חברים שישארו בישיבה אחרי שתתגייס זה לא יקרה לכם.. (:
[ליצירה]
..
אויש, במ'ת, ילד... ממך ציפיתי ליותר (:
אתה יודע, סאב-טקסט, לקרוא בין השורות וכאלה...P:
---
עכשיו ברצינות:
קודם כל, מי אמר שהוא כל היום יושב ומנגן בחדר? כתבתי "בלי להישבר כמוני, בלי לפרוש, בלי להרים ידיים"- הוא נמצא בסדרים. הוא לומד, כן, הוא מנסה.. אבל בכ"ז, נשבר לפעמים. מרים ידיים. ושוב חוזר, עולה ויורד, רצוא ושוב. וזה לא מתחיל ולא נגמר בלימוד בסדרים...
ה"לטמא" זה לא מהלנגן בחדר, נו...
אם אדם מעיד על עצמו שהוא מרגיש שהוא מטמא את הסביבה, כנראה יש לו סיבות מוצדקות לזה. ויש גם עולם מחוץ לישיבה, ובנאדם בהחלט יכול להרגיש שהוא נטמא (או נטמע..) בו.
וזה בנאדם שאכפת לו.
כי הוא מנסה, למרות שקשה, למרות שמייאש לפעמים.
אז כן, אכפת לו מדברים שהרב קוק כותב, והדברים האלה נוגעים לו ללב, ולקרוא לו "הרב" זה לא מתחסד בעיניו. גם לא בעיני.
ואגב, לא צריך ידע נרחב כדי להכיר מושגים כמו "קליפות", "גרעין" ו"ללקט ניצוצות". עובדה שאני מכירה, והנה- אני לא למדתי בישיבה...
לגבי הנגינה- לא 'דעת, אני לא מנגנת... (:
תגובות