שירים אחד במאי אלפיים היה שונה מימי ראשון במאי קודמים בימי חיי, אשר צוינו מאז שאני זוכרת את עצמי – כימי חג ושבתון, יום הסולידריות הפועלית הבן-לאומית ואילו הפעם ציינתי זאת אחרת. אחד במאי אלפיים היה ערב יום השואה. רגשותיי היו מעורבים ומחשבותיי נעו מזיכרונות אודות תהלוכות – הפגנות אחד במאי בימי נעוריי, לסיפורים אשר התוודעתי אליהם משמיעה, קריאה וראיית סרטים, על אותה תקופה נוראה – השואה, ביודעי כי רב העולם עמד מנגד. החלטי להשתתף בסדנה ביום זה, (שלא כהרגלי מימים ימימה) כי כל יום בו אני משתתפת בסדנה הוא לי יום חג וכן משום שרבה הייתה סקרנותי מה יהיה נושא דיון הזיכרונות. התלבשתי בהתאם למועד, מכנסיים בהירים וחולצה אדומה ובאתי לסדנה. המנחה הציעה כי נכתוב אודות שירים המלווים את חיינו, בו ברגע שההצעה הועלתה צפו בזיכרוני מילים אלו של אלתרמן בליווי מנגינתם: "חודש מאי היה נאה מכל המאיים שילדה אי פעם אימא אדמה. הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת, כילדי בית-ספר שקיבלו יום חג." הנחתי כי מילים אלו הן מתוך שירו "אל תתנו להם רובים", אולם לא הייתי בטוחה כי אכן זה נכון. חששתי שמא זיכרוני בוגד בי כיוון שעברו שנים רבות מאז קראתי את השיר. חקירתי איששה את הנחתי ומילות השיר נמצאות בידיי. "אל תתנו להם רובים" פורסם בזמנו ב"טור השביעי" בעיתון "דבר", אך אין למוצאו כיום בכתובים. בצעירותי, כחברה בחטיבה הצעירה של מפ"ם השתתפתי במעין חוג דרמתי. במסגרת חוג זה, הקראתי את השיר "אל תתנו להם רובים" – באחד במאי. מקמה זו הוקדשה כידוע לי ללוחמי הגדודים הבין לאומיים במלחמת האזרחים בספרד נגד גדודי פרנקו וכן התריסה נגד השימוש בגז החרדל. השפעת השיר הייתה עלי רבה, כאז כן עתה – בעצמת התיאורים ובניגודיהם. אין מקמה זו מדברת על השואה, אלא, על מלחמה מקדימה למלחמת העולם השנייה. אולם דווקא בה נזכרתי באחד במאי אלפיים ערב יום השואה. כעבור שבוע, בערב יום הזיכרון, עלה וצף בזיכרוני שיר אחר של אלתרמן "מגש הכסף", אף הוא פורסם ב"טור השביעי" ב"דבר" ונמצא גם היום בכתובים. שיר זה כקודמו מלווה אותי מאז חברותי בחטיבה הצעירה של מפ"ם., אותו הקראתי במסיבת יום העצמאות במסגרת מופע של החוג הדרמתי. מקמה זו משרה בי בתיאוריה, מהבית הראשון חרדת קודש והמשכה הוא מענה לאמרת נשיאנו הראשון חיים וייצמן, שהינה גם המוטו לשיר. : "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף." אני סבורה כי יש מקום להקריא מקמה זו בפתח חגיגות העצמאות כמעבר מאווירת יום הזיכרון לזו של יום העצמאות. אחרית דבר. מצורפים בזה שני השירים המוזכרים – לעיון. אל תתנו להם רובים / נתן אלתרמן באי נא אחות ושבי לך כאן מנגד, פן אחדל לנשום ואת גם לא תדעי. פה בבית זה מתים כל כך בשקט, קר לי לבדי. עוד גדול הלילה, המנורה צהבהבת, את עצי הגן הרוח מניעה, עד שבאת הלום ישבה כאן השחפת, היא טובה כמוך – אחות רחמנייה. היא חיבקה אותי, כמו הייתי ילד היא אמרה לי, בכה מעט אל תתבייש. ילדך יתום ואשתך אלמנת ואתה תינוק בן ארבעים ושש. אחותי הלוא ידעת ודאי, הגידי למה החולים נראים קטנים כל כך? ואני הלוא אדם חייל הייתי, הן דיברתי פה אל פה עם כלי תותח. זה היה מכבר, העת אמנם חולפת, את בגדי השרד איני לובש מאז. לי השאירו רק מדליה ושחפת, את יודעת מה זה התקפה של גז? כן אזכור אחות שמים לא שמים, רוח מתגלגלת על שטיחי קמה. חודש מאי היה נאה מכל המאיים שילדה אי פעם אמא אדמה. הגדודים הלכו כאחוזי סחרחורת, כילדי בית ספר שקיבלו יום חג. חיילים זקנים התירו המחגורת והריחו יחד שמש וטבק. מן הראש הסירו את כובעי הפלד, סלסלו שפם וסלסלו בקול. היי רגלים לים, דרך מצטלצלת, אי נלכה לכה עד אשר נפול. במנגינות פרחו עצי תפוח ואימי שלי, צבטה בלחיי. על השדות התגלגלה הרוח וזרקה אלינו מלוא חופניה – מאי. כך אזכור אחות, אזכור, לפתע באה האימה, ידענו את ריחה. אמא צעקה מדוע התחבאת, למה זה ילדי לבשת מסכה? ונפרוץ קדימה, אל המערבולת, מסכות הגז השוונו זה לזה. לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלשה גדולים – דקרתי בחזה. הכל נגמר ופה מתים בשקט, גם המוות פה צנוע ומנומס. רק אני יודע ריאתי יורקת עוד את השנאה, הרצח והגז. רק אני יודע שבמערבולת בהיותי פתאום אחר – איום כזה. לאחד קטן פגעתי בגולגולת ושלשה גדולים דקרתי בחזה. אחותי, עוד רגע, שני בנים לי שניים, אהבתים מאד לבותיהם טובים. אך בבוא היום למען השמים, אל תתנו להם רובים. מגש הכסף / נתן אלתרמן "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" חיים וייצמן והארץ תשקוט, עין שמים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים ואומה תעמוד – קרועת לב אך נושמת…- לקבל את הנס האחד אין שני… היא לטקס תיכון, היא תקום למול סהר ועמדה, טרם – יום, עוטה חג ואימה. _ אז מנגד יצאו נערה ונער ואט – אט יצעדו הם אל מול האומה. לובשי חול וחגור, וכבדי נעלים, בנתיב יעלו הם הלוך והחרש. לא החליפו בגדם, לא מחו עוד במים את עקבות יום – הפרך וליל קו – האש. עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע, ונוטפים טללי נעורים עבריים - - דם השניים ייגשו ועמדו לבלי - נוע ואין אות אם חיים הם או ירויים. אז תשאל האומה, שטופת דמע – וקסם ואמרה: מי אתם? והשניים שוקטים, יענו לה: אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת – היהודים. כך ואמרו ונפלו לרגליה עוטפי – צל. והשאר יסופר בתולדות ישראל.