אני מרגישה (מונולוג של אישה שבעלה עזב אותה.) אני מרגישה רע, מה זה רע?! אני מרגישה איום ונורא. מאז את הבית בדממה עזבת, תודה על הכל לא אמרת, אפילו לילדה לא נשקת, פשוט קמת והלכת. אני מרגישה נורא, על שלא ידעתי מה לענות לילדה, שאותי שאלה: "אמא, איפה אבא?" עניתי-בעבודה. את משקרת, את משקרת! בוכה, צעקה עליי הילדה. שאלתי אותה-למה? "אבא תמיד נותן לי נשיקה, לפניי שהוא הולך לעבודה". בוכה, ענתה לי הילדה. אני מרגישה איום ונורא, על כך שכל זה קרה בגללך. הילדה שלי הטובה, לא מאמינה לי יותר, לאף-מילה. אני מרגישה כל כך רע, בלִבי פנימה ריקנות נוראה. אני לא יודעת, מדוע ולמה פשוט קמתָ והלכתָ? אני מרגישה חסרת אונים, מול חיינו המפוררים. לו לפחות הייתָ מסביר ואומר, מדוע אינך יכול להמשיך כך יותר. אני מרגישה חלל בפנים, עד עכשיו הרגשתי שאנו אוהבים. אפילו החברים בנו קינאו ואמרו: "תראו אות ם-ממש זוג יונים." היינו ממש זוג לדוגמא, אך עכשיו – אני מרגישה מבוזה. כל הרואים אותי-בראשם נדים ועליי מרחמים. הם אומרים: "ראו את זאת האישה, אחרי כל מה שבשבילו עשתה, עזב אותה ואת ילדתה." (כאילו שהילדה אינה גם שלך.) מרגישה מר ורע, שואלת את עצמי ותוהה, האם הייתי אישה כל כך גרועה? האם כל מה שעשיתי, כאילו לא היה? הריי אתה יודע כי: את הבית טיפחתי, את הרִצפה מירקתי, את הספרים כחיילים סידרתי ואת המצעים כמו בצבא - על המיטה הֵנחתי. בישלתי, כיבסתי וגיהצתי. לילדתנו הקטנה –שמלות תפרתי ולך את עבודת "המאסטר" הדפסתי. בנוסף לכל – כמזכירה במשרד עורכי דין – עבדתי ואִתך שכבתי. יש האומרים כי ממש "אשת חיל" – הייתי. אני מרגישה דחוּיה. על אף האִמרה: "אשת חיל מי ימצא", נטשתָ אותי כי אני נִראית "נורא". ממש שמנה, עור פניי אינו מתוח ומבריק כפי שהיה, בשערי, פה ושם הופיעה שערה לבנה. אני כבר לא אותה "חתיכה", כמו שהכרת אותי, אז -שהייתי צעירה. אתה נשארתָ, כפי שהייתָ, "חתיך" וזקוף, ממש "עלם חמודות". אך בפנים השתניתָ, אינך יותר אותו האדם, היודע לאהוב, כמו פעם. אני מרגישה נבגדת, ציפור קטנה לי מדי פעם לוחשת: לשוק "הבשר" יצאת ובחורה "מזדמנת" צדתָ. "חתיכה" יפה וזוהרת, "לפלירט" חד פעמי – בחרת כל פעם אחרת. אני מרגישה חרדה וחוששת לאותה צעירונת שמתאהבת. בך הגבר בן בלי- גיל, איש מרשים ומשכיל. כאשר שיחקתם משחקי אהבה, אותה "חתיכה" לא ידעה , כי השארת מאחור אישה וילדה. אני מרגישה אשמה מעט. על שלא רצתי ברחובות עם לפיד ביד. לא נכנסתי בשערי הבתים וצעקתי: היזהרנה בנות הנעורים, מפני איש זה המכה אתכן בסנוורים. אין הוא כפי שנראה באורות הכרך הבוהקים, חייכן, אינטלגנטי ומאיר פנים. זה מה שכולם רואים. הוא השאיר , מאחוריו חיים קודמים , אישה, ילדה, ועזב אותן בלי הסברים. אך למרות כל הקשיים אני מרגישה כי אשתקם. את ילדתנו שזנחתָ לבד אחנך ואגדל ואתָ תצטער שלא נשאתָ איתי בזה הנטל. היא תהיה לתפארתי ולתפארת מדינת ישראל כי פרס נובל תקבל. אני מרגישה עכשיו הקלה, אעשה ה כל למען ההצלחה. את השומן מגופי אסיר לתמיד, אתלבש לפי האופנה ואשנה תדמית. ארשם למכללה וארכוש השכלה, אהיה אשת חברה מצליחה. אני מרגישה כי אמצא חן ואולי אף אתחתן ואבנה לי קן. אך כל זה פחות חשוב, העיקר שאחזור לעצמי שוב. שאוכל להֵנות מיפי נוף ובשפת הים לקרא ספר טוב. אני מרגישה כי אז אקרין רגיעה, ובאמת אהיה מאושרת ושמחה.