1. מכתב פרידה ממשה ז"ל משה דודי היקר. יודעת אני שאין זה הגיוני לכתוב לך מכתב, כי הרי לא תקבלו, ודאי שעינך אשר כוסו בעפר לא יוכלו לקראו, אך מרגישה אני צורך רב לכתוב לך. זו דרכי להיפרד מהיקרים לי. משה, אני מבקשת את סליחתך על שבאיחור כה רב כותבת אני שורות אלה. בשנה האחרונה חשבתי רבות עליך ועל חוויותינו המשותפות. זוכרת אני אותך בהיותך עדיין רווק ואני ילדה קטנה בת שמונה, באתי אליך בפעם הראשונה לבד. כיצד התרשמתי מהצריף העגול בו גרת. מהלולים והתרנגולות שבהם. איך עזרתי לך לאסוף ביצים והתחרות שהייתה בנינו באיסופן. כיצד לימדת אותי לשתות ביצה בלתי מבושלת. איך כשגדלתי שיחקת איתי בחידונים ולימדת אותי תשובות בעל פה של שניי הכרכים של "הכל שואלים על הכל".בתקופה מאוחרת יותר כשכבר היית נהג "המאק" הגדול, איך היית מסיע אותי לכאן, למשק ובקשת שאשב לידך בקבינה. אני עקשנית גדולה בגיל "העשרה" רציתי דווקא לעמוד למעלה. ביתך משה, בית עין-השופט, היה ביתי השני. בו שהיתי כשהיו ההורים בחו"ל ואני במעבר בין עזיבת הגרעין והקלטות בגרעין אחר. אז גם נקשרתי לדודו שהיה תינוק. זוכרת אני כיצד היינו הולכים לקחת אותו מבית התינוקות. כן משה, אהבתך לבנך לא ידעה שעור. לא היה משחק או צעצוע שדודו חפץ ואתה או שז'ניה לא קניתם לו. לא היה דבר ששאל ולא נענה, גם אם השאלה הייתה מרגיזה, או כזו שתשובתה מכאיבה. יודע אתה עד כמה הרגשתי טוב בביתך, כך שאפילו את חופשת "ירח הדבש" בילינו מוטי ואני, כאן בביתך. משה, רציתי לכתוב, להמשיך כך עוד שעות רבות ולמלא את השורות, אך השעה כבר מאוחרת ואתה שאדם עובד היית כל ימי חייך, זה שכוון את השעון המעורר לשעה ארבע לפנות בוקר, יבין ודאי שהגיעה השעה לסיים. רציתי רק שתדע כי את הבטחתי לך לשמור על קשר עם דודו אני מקיימת. זכינו, (חבל שאתה לא זכית,) להיות נוכחים בטקס הנישואין של בנך, דודו. אין מכתב זה מהווה הספד. אין הוא עומד על תכונותיו של משה, מעלותיו וחסרונותיו. הוא פשוט מכתב פרידה מאיש יקר.