עוד חודש, חודשיים, שנה, שלוש שנים... כמה הייתי נותנת כדי לדעת איפה אהיה... מן תקופה כזאת, של חוסר ודאות מוחלט, של כמיהה לעשייה, של כמיהה למנוחה, של כמיהה לבן זוג, של כמיהה לפסק זמן, של כמיהה להיות הילדה הקטנה של ההורים ושל כמיהה לצאת מהבית ושוב להיות עצמאית לגמרי. הכל מבולבל, הכל אני רוצה והכל לא רוצה. יום של געגועים למה שעוד לא נגמר ויום של ציפיה שיסתיים כבר. בין חששות לביטחון ובין יום ליום שאחריו- ללמוד למבחנים, להגיש עבודות, לצאת עם זה ולצאת עם ההוא, לחפש עבודה, לבדוק אפשרויות לחופש. להלחם על פרוייקט שהקמתי וטיפחתי, שהשקעתי בו את נשמתי שלוש שנים, ולדעת שבכלל לא בטוח שיהיה לזה המשך. לראות את כולם עומדים בחיבוק ידיים. משבחים ומצטערים, אבל לא עושים כלום. ללוות את החברות בארוסין, בחתונות ובלידות, תמיד לעזור ולהיות זו שאוהבים אותה. להרגיש לבד ולדעת שזו רק תקופה, זה יעבור, עוד חודש, חודשיים, שנה, שלוש שנים... כמה הייתי נותנת כדי לדעת איפה אהיה.