לא, זהו לא סיפור אהבה, זו גם לא אהבה נכזבת. אלו רק הרהורים של נסיכה צעירה בת 23 שמחכה לטעום את הטעם ולחוות את החוויה,להתקדם. אמנם אינני מבוגרת, אך בקרב הנסיכות סורגות הכיפה (וכזו אני), בגיל זה כבר נפוצות הנסיכות עונדות הטבעת ההולכות שלובות ידיים עם הצפרדע שהפך לנסיך. הנסיכות הקרובות אלי ביותר בנו להן ארמונות זה מכבר והן משכשכות רגליהן בהנאה בבריכת הארמון, אף בטנן החלה מתעגלת, ואני... אני עוד מסתובבת בשלוליות הבוציות. מנסה שוב ושוב וטובעת. הצפרדע שלי... כנראה שעוד לא הגיע זמננו להיפגש. ויש לי סבלנות, המון סבלנות, אבל יש לי גם קושי גדול. הנסיכות-החברות מתקדמות בחייהן, ארמונות המשפחה שלהן נבנים ומתרחבים מסביב לשלולית שלי ומסתירים את אור השמש. איננו כבר בשלבים מקבילים של החיים. הפגישות העיוורות עם צפרדעים שהופכים עם הזמן לנסיכים של מישהי אחרת כבר אינן מנת חלקן, הן נותרו רק זיכרון רחוק, ורק אלו שלי עודם שרירים וקיימים ומתאדים כל פעם מחדש. כלום כבר לא אותו הדבר- הטיולים, השבתות, השיחות שהיו רק שלנו. פתאום זה לא שתינו מול כולם אלא אני היא הגורם השלישי, הנוסף, ובמקום שממנו שאבתי תמיכה ועידוד אני מוצאת הרבה חוסר רגישות ומבוכה. נסיכות יקרות, חברות שלי ושל אחרות (ויש כל כך הרבה כאלה)! אתן לא מתכוונות לפגוע, אני יודעת, אבל בבקשה, תהיו קצת יותר רגישות. אל תסתירו את מה שמצאתן, ספרו הכל כי אני שמחה בשמחתכן בלב שלם ומאחלת לכן את כל האושר שבעולם, אבל לא מזמן,לפני פחות משנה, הייתן באותו מצב בו אני נמצאת עכשיו, הרי לא יתכן שכבר שכחתן... מהאוהבת, כואבת ושמחה בשמחתכן.