מדהים איך לבני-האדם יש תכונה של לתכנן דברים. לתכנן הכל לפרטי-פרטים ודקדוקי-דקדוקים. בני-האדם לא לומדים שהחיים מתכננים לנו דברים אחרים לחלוטין ממה שאנחנו רוצים, ושתמיד, בסופו של דבר, ניסחף בזרם החיים השוצף, בלי קשר למה שתכננו. לא חשובים הצעקות והוויכוחים כשהגעתי הביתה בשתיים בלילה עם כלב רוטווילר אימתני ("Basta, Aire, sentate"), לא חשוב הלילה ללא שינה שבו העברתי בראש שוב ושוב את השיחה שלי ושל בוני, כשבוני שלי ואיירה שלנו ישנו ביחד. איך אומרת שרית חדד, לא חשוב אתמול, לא חשוב מחר – הכל אותו דבר. חשוב שהחיים תכננו לנו את מה שחשבתי שאולי יקרה, אבל קיוויתי שלא. חשוב שישבתי במסדרון בית-החולים רמב"ם. השבת עמדה בפתח והייתי כבר צריך לחזור הביתה, אבל לא יכולתי לעזוב בלי לדעת מה מצבה של רבקה. כשהלכתי אליה בבוקר, היא לא התעוררה. כל המחשבות על בוני, על הגילוי, על מוזיקת הרקע והקלוז-אפ והתסריט שכתבתי לסצינת ההיכרות ביניהן, נעלמו. *שרק תחיה. היא חיה והביא תצא מכאן, זה ברור. בעזרת ה'. תעזור? הטלפון הסלולרי שלי צלצל. "אמא? אני? לא משנה איפה, אני עוד מעט אחזור הביתה. לא משנה! אוף! בוני? לא משנה מי זאת, תני לי את המספר שלה מהשיחה המזוהה." עוד מריבה ועוד מריבה ועוד מריבה. *בשביל מה? *בשביל להיות בן-אדם. בשביל לתת לרבקה את הכוח לחיות. "בוני?" "החלונות סגורים, איפה אתה, איפה היא?" "תירגעי, בוני." "היא חיה, נכון? היא חיה, לא קרה לה כלום?" "כן, היא חיה. אבל... תירגעי. תירגעי." *אני בסך-הכל בן 17, למה דברים כבדים וקשים כאלה מגיעים לי?! נגיד את זה כמה שיותר מהר. "היא ברמב"ם. היא לא קמה בבוקר." שמעתי אותה צועקת, והצעקה שלה הגיעה ללב שלי וסחטה אותו. "אני צריך לחזור הביתה. שבת. בואי תהיי איתה." "מה שלומה?" קולה נחלש. "אני לא יודע, לא אומרים." "מה קרה לה? איך זה קרה?" "באתי אליה בבוקר והיא לא קמה." "אוי, אוי. חכה לי שם, אני מגיע מהר." "אבל-" היא ניתקה. המשכתי לשבת שם ולחכות. "דוקטור, מה שלומה?" "מי האדון?" "אני... אני ידיד שלה." "קרוב-משפחה?" "עוד מע..." *שלא ימסרו לה! "אני... מה שלומה?" "היא בחדר מיון, אנחנו ננתח אותה יותר מאוחר, כנראה." "מה קרה?" "אירוע מוחי." סבתא שלי נפטרה מאירוע מוחי. *אבל היא תצא מזה. בוני הגיעה עם משקפי-השמש על עיניה, לחוצה כולה. "איפה היא?" "מנתחים אותה." "היא לא בסכנת חיים, כן?" "הם אומרים שנתפלל." הייאוש חנק אותה. ציפורניה שרטו את משענת הכיסא. לפתע התפרצה. "להתפלל?" הנהנתי. "למי להתפלל? אני לא מאמינה באלוהים, למי להתפלל, תגיד לי למי!" אחות חמורת-סבר שעברה במקום היסתה אותה. "להתפלל לאלוהים שלקח את אבא שלי, ואת אחי, להתפלל לאלוהים שדפק את החיים של אמא שלי, להתפלל לאלוהים שעשה אותי זונה?" "אל תגידי את המילה-" "אני כן אגיד את המילה הזאת! זה מה שהייתי. בגללו! הוא אשם בכל, עכשיו הוא רוצה לקחת גם את אמא שלי, נשארה לו רק אני." "אנחנו עושים את הבחירות שלנו, בוני." "היא תצא מזה, אתה שומע?" היא התעלמה מהמשפט האחרון שלי. "היא תצא!" "תתפללי עליה. בשבילה." "אני לא מתכוונת לפנות אליו. הוא מזמן הפנה למשפחה שלנו עורף." בציפורניה הארוכות ניקתה את דמעותיה. השבת עברה עלי בחוסר-שקט. המשפחה שלי לא ידעה על רבקה. את איירה השארתי אצלי בלילה ההוא בלי לספק שום תירוצים. אחרי כל הוויכוחים, פשוט נעלתי את הדלת, נסגרתי עם הכלבים, והלכתי עם איירה בבוקר. לא סיפרתי לאף-אחד על רבקה, מלבד לחברי דובר הספרדית שהלכתי אליו אז. ביום שישי מסרתי את איירה למשמורת זמנית אצלו, ואיתו עברתי את השבת, משלים לו כל מיני פרטים. "ואתה טיפלת בה כל החודשים האלה בלי עזרה של אף-אחד?" הוא שאל אותי, כשישבנו בחצרו מסביב לשלולית המים שיצרו הממטרות. "אני רק קניתי לה מצרכים במכולת." "אתה הצלת לה את החיים." על בוני לא סיפרתי לו. לא היתה לי סמכות לעשות את זה. כשיצאה-השבת, מיהרתי להתקשר לבוני. "ערן?" "בוני?" "היא מרגישה יותר טוב." לחייך אפשר גם בעיניים, ואפשר גם בקול. והקול שלה חייך. "התפללת?" "אולי. יכול להיות." "אל תציגי לה את עצמך עדיין. היא לא תעמוד בזה." פירשתי את שתיקתה כהסכמה. "אני רוצה ללמד אותך שיר, בוני. קוראים לו תפילה ושרה אותו עפרה חזה. את מכירה?" אמרתי להורים שלי שאני יוצא לסרט, ולקחתי מונית לביה"ח. בוני חיכתה לי בקפיטריה כמו שקבענו. אישה בת 35 ונער בן 17. החיים הם פאזל אחד גדול, שאפילו אם ישבו כולם לא יצליחו להרכיבו. "אני לא יודעת מה לעשות," היא אמרה לי כשראתה אותי. היא לבשה את אותם הבגדים ונראתה רע, אך היתה שמחה. בִפְנים. "אני לא יודעת מה לעשות. אני פוחדת." "הפחד לא יעזור. הפחד לא ישנה את המצב שלה, הוא יפגע רק בנו. מה שישנה את המצב שלה זה-" "שמור נא עלינו כמו ילדים," פתאום היא פתחה בשירה, ואני הסטתי את עיני הצידה, "שמור נא ואל תעזוב, תן בנו אור ושמחת נעורים, תן לנו כח עוד ועוד..." "בדיוק." "השיר הזה עזר לי. רק ששמחת הזקונים יכולה להיות הרבה חזקה לפעמים." כשעלינו לחדרה עדכנה אותי בוני במצבה. הם אמרו לה שהוא יציב ושפיר, למרות שהיא עדיין מחוסרת-הכרה. בוני התחמקה באמתלות שונות מביקור אצלה, וחששה שהרופאים גילו את זהותה. "תיכנס אליה, תבדוק מה שלומה." הרופא אמר לי מה מצבה של רבקה. הוא דיבר בערך כמו בוני, רק שהיה פחות אופטימי. "תתפללו, אין לכם מושג כמה שהתפילות עוזרות," אמר. זה שימח אותי. אחות הובילה אותי אל חדרה של רבקה. היה לי קשה לעבור דרך כל-כך הרבה עצב, לשמוע בכי קורע-לב מאיזה חדר נסתר, לראות זקנים שמחוברים למכשירים. *יום אחד גם אני הולך להיות כאן? מהמקום הכי טהור, לחשתי לה' תפילת הודיה על בריאותי. הגעתי אל חדרה של רבקה. היא היתה עם עוד שלוש נשים בחדר ומיטתה היתה הצמודה לחלון. היא שכבה שם עם כל מיני צינורות וחוטים לא נעימים, וראיתי את החיוך בין השורות של גופה. פיה גם חייך, אבל- בצורה כל-כך מעוותת. *כל מה שה' עושה – לטובה הוא עושה, זה פתגם עממי או משהו מחייב? האירוע המוחי עיוות את צורת-פיה בצורה מפחידה. הוא פשוט התנחל לו באמצע הלחי. סבתא שלי התמודדה עם אחד, אבל אחרי האירוע השני היא נפטרה. זה היה השני של רבקה. *מה חשוב לבן-אדם כשהוא נפטר? הפירות. אני רוצה הרבה פירות. "רבקה?" "היא לא שומעת אותך, היא מחוסרת-הכרה." אני עניתי לאחות את השורה הכל-כך מוכרת מהטלנובלות, "היא שומעת אותי, אחות, תאמיני לי שהיא שומעת." התיישבתי לי ליד רבקה. אמרתי לה בספרדית שהכל יהיה בסדר, שה' נמצא גם כאן מעל ושומר עליה ויעשה לה רק טוב (כפי שהוא יראה לטוב, הרהרתי במשהו כמו כעס), ושהוא גם הביא לה משהו טוב שאני לא יכול לספר לה עליו עכשיו. "אתה צריך ללכת," נכנסה האחות וקראה. "אני הולך." אני ובוני ישבנו לנו במרפסת של מדרגות החירום והבטנו על הים. "היא אוהבת אותך מאוד." "אני אוהב אותה מאוד." "היא חיה בודדה הרבה שנים. אתה הוצאת אותה מהבדידות הזאת." *ובגרון, התחושה הזאת, לא, לא ליד בוני... "אתם," ההתנשמות הקצובה, אי-היכולת להמשיך לדבר, "אני לא... לא יכול לעמוד בכל-כך הרבה. אני מרגיש שיש עלי כל-כך הרבה אחריות, שאם יקרה לה משהו זאת תהיה אשמתי וזה ירבוץ לי על הכתפיים ו-" כאן כבר לא יכולתי להמשיך. הנחתי לעצמי להתפרק. בוני נתנה לי כתף רוחנית. אני לא יודע במשך כמה זמן בכיתי, אולי חצי שעה, אבל לאחריה הרגשתי הרבה יותר טוב. בוני הביטה היישר בעיני, כמו שהביטה כשנכנסה אל הבית (למה? עדיין יש כאן תעלומה!), ובשקט אמרה, "תודה." אחר-כך ישבנו במסדרון בית-החולים ודיברנו בספרדית, על כך שעבור הרופאים אנחנו ידידים שלה, עד שנספר לה שבוני היא בתה. ילדה בת 15, מן הסתם מעריצה שרופה של "המורדים" עם פוסטר של בנחמין בחדר, פנתה אלינו בהתלהבות. "אתם מדברים ספרדית?" שאלה בספרדית, מקווה לתרגל את הספרדית שלה. ממש לא התחשק לנו לענות לה. ישבנו כמה דקות בשקט, כל אחד עם עצמו ועם מחשבותיו. הרופא הגיע אלינו ובשורה בפיו. "היא התעוררה." היא שכבה שם, עדיין עם הצינורות, אבל עיניה היו פקוחות לרווחה. "רבקה," פניתי אליה, "אל תדברי. אסור לך לדבר." עיניה שאלו את השאלה הקשה מכל – מה קרה לי? "היה לך... (איך אומרים אירוע מוחי? לעזאזל!) אני לא יודע איך להגיד את זה. יש לך בעיה בפה עכשיו, ועוד כמה דברים. אבל הכל יהיה בסדר. הם אומרים שיצאת מזה בטוב. ה' איתך." היא הרימה את שתי ידיה, וסימנה סימן שאי-אפשר היה לטעות בו. 'אני גמרתי.' "לא, רבקה." *לא מולה, לא מולה. זה רק יעשה לה עוד יותר רע, והיא מתאמצת להילחם ברע הזה. לא מולה. "את תהיי בסדר, את תחזרי הביתה. הכל יהיה טוב. יש לי אפילו הפתעה בשבילך." היא ניסתה להבליח איזה 'que' שואל מבין שפתיה. "כשיגיע הזמן את תדעי. עכשיו זה לא הזמן. אבל אני בטוח שזה ישמח אותך." החיוך היה חייכני מתמיד. "Cuando el alma ilumina, hasta el cielo mas oscuro, se llena de luz." תירגמתי לה כפי יכולתי את המשפט על הנשמה המאירה. 'כשהנשמה מאירה, אפילו השמיים הכי חשוכים מתמלאים באור.' והיא הנהנה. רציתי שהמשפט יחדור אל נשמתה. אני פחדתי, פחדתי לרגש אותה יותר מדי ולגרום למוחה להשתגע שוב או מה שזה לא יהיה. רציתי רק שזה יעבור לה. "את מאירה, נכון?" אמרתי לה. ידה אישרה לי את התשובה. כשחזרתי אל בוני, לאחר שסיפרתי לה את כל פרטי המפגש שלנו ומילאתי אותה בשמחה, היא ביקשה שנרד למטה כדי שתוכל להגיד לי משהו. "מה עשיתי בבית שלה בערב יום חמישי." טיילנו למטה, בין בנייני בתי-החולים. לא המקום האידיאלי לטייל בו, אבל הברירה היחידה. לא לחצתי עליה לדבר, נתתי לדברים להתעבד אצלה בלי לחץ. לא שלא הייתי סקרן, אבל ידעתי שהדרך הטובה ביותר היא לתת לדברים לקרות מעצמם. "תראה," היא התחילה, בלי להביט בעיני, לדבר בספרדית. "אני אוהבת את אמא שלי. היא המשפחה היחידה שנשארה לי, ואני אוהבת אותה כמו שלא אהבתי אף-אחד אף-פעם. אני מבינה איזו טיפשה הייתי כשעזבתי אותה בשביל וילמוט ההוא. הכל היה פיזי, הכל היה תשוקה, הכל בא מהראייה המטומטמת הזאת של נערת מועדון ואחר-כך... אתה יודע." "אני יודע." "וכששמעתי ברדיו שהיא חיה, וביררתי וגיליתי איפה היא גרה ואיך, מצד אחד אני פחדתי לגשת אליה. הנחתי איך היא מרגישה כלפי וכמה היא תכעס, ופשוט התביישתי, התביישתי בעצמי. אבל מצד שני..." "קחי את הזמן שלך." כל המילים שלה היו רצופות בגמגומים ובדמעות, ובספרדית, היה לי יותר קשה להבין אותה. "מצד שני כל-כך אהבתי אותה והתגעגעתי אליה, ש... שמתי אצלה בבית מכשירי האזנה." לא הבנתי את משמעות המילה בספרדית. "מה זה?" "מכשירי האזנה," אמרה בעברית, ועצרה. ושוב קרה שרציתי להפסיק את הזמן, אך שוב לא יכולתי, והכל קרה כל-כך מהר, בלי אפשרות לשבת ולחשוב, כמו הר געש שרועד לפני שהוא מתפרץ ואז מתפרץ בלי להפסיק, ברצף אכזרי וקטלני. "מה עשית?" "רציתי לדעת איך היא חיה, רציתי להכיר אותה יותר טוב. ככה יכולתי לשמור על קשר תמידי איתה, לשמור אותה איתי תמיד. וגם אם היא לא דיברה הרבה, הצלחתי להכיר את אורח-החיים שלה, לשמוע את הקול שלה, להקשיב לדפים שהיא הופכת בספר." הרגשות שלי פעלו בלי שאשתלט עליהם. עיני הביעו, מן הסתם, כעס ללא גבולות. "אבל אז אתה הגעת, ובהתחלה זה היה די קבוע, השיחות שלכם, גראסיאס גראסיאס, איירה, סתם, ועניינת אותי, רציתי לדעת מי אתה, וכבר ידעתי שראיתי אותך לפני כן בשכונה, ובאיזשהו מקום אתה עיצבנת אותי. כי אני הייתי צריכה להיות זו שתעזור לה, זו שתטפל בה. זו שלא רק תקנה לה מצרכים פעם בשבוע, אלא תהיה איתה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. ואתה התקרבת אליה. שמעתי את השיחה שלכם, את הכל, שמעתי את כל מה שהיא סיפרה לך על עצמה, וגם את כל מה שאתה סיפרת לה עליך." "את משוגעת, את יודעת?" דיברתי איתה בעברית, "להתקין מכשירי האזנה בבית של אמא שלך? לא מספיק שברחת לה, את גם חודרת לה לאינטימיות, ולא רק לשלה, אלא גם לשלי?" הרגשתי כל-כך חשוף ועירום, מול האישה הרעה והאגואיסטית הזאת שבקושי הכרתי, ושניסתה לנצל אותי כדי לכפר על חטאיה. "סיפרתי לרבקה על הכל... על הכל! ואת ישבת לך- איפה ישבת?" "במכונית המסחרית הצהובה," אמרה בשקט בעברית. "כמו איזה סרט. הרעים יושבים במכונית ומקשיבים לכל. לא יכולת לכבות כשאני דיברתי? לא היה לך את הכבוד העצמי המינימלי הזה של לא לחדור אל החיים שלי?" "ואתה, מה אתה מדבר? אתה יודע הכל עלי? אתה בטח מסתכל עלי מלמעלה, בהתנשאות, חושב כמה מסכנה האישה הזאת, אין לה כלום בחיים. אתה חושב שקל לי עם זה? אתה חושב שקל לי להיות בת 35, רווקה, בלי ילדים, בלי כלום. אתה יודע במה אני עובדת? אני מנקה בבתי-ספר ובמקווה, היית מאמין? אני! בארגנטינה למדתי באוניברסיטה מדעי המדינה וכאן אני מנקה מסכנה, שמשקיעה את החיים שלה במכשירי האזנה יקרים כדי לדעת מה כואב לאמא שלה!" "אני לא רוצה לשמוע אותך! החיים שלך בכלל לא מעניינים אותי. אני בן 17, את בת 35, אם תכפילי את הגיל שלי הוא אפילו לא יגיע לגיל שלך, אם אני עוזר לך זה רק כי אני מאמין שזה יעשה טוב לרבקה, וזה מה שאני רוצה." "אז עכשיו אתה, צוציק שעשה כמה שליחויות בשבילה, יודע יותר טוב מה טוב לאמא שלי מאשר הבת שלה בעצמה? יש לי ניסיון חיים יותר ממך, מותק. אתה עוד לא ראית כלום?" "וניסיון החיים שלך זה מספר הגברים ששכבת איתם?" *מטומטם! אידיוט! דביל! מפגר! היא הרכינה את ראשה מיד, כאילו סטרתי לה, ונתנה בי מבט קשה, שהכריח אותי להשפיל את מבטי. "אם לא היית דתי," היא אמרה בשקט, "הייתי סוטרת לך עכשיו." "סליחה, סליחה, סליחה, אני מצטער, לא הייתי צריך-" "זה בסדר. זה בסדר," אמרה ועזבה אותי, כועס עליה ועל עצמי, לוחש תפילה חרישית לבורא עולם – על רבקה שתבריא, עלי שכל הרע יעזוב אותי והכל יהיה טוב, ועל בוני, ש... שתראה את האור.