לפני הרבה שנים היה עיגול אחד גדול. בהתחלה, לפני הרבה השנים הללו, הוא היה עדיין קטן, ועדיין חסר הצורה העיגולית הנדרשת, ועדיין – קווי המתאר שלו לא היו מספיק חזקים וברורים. אך כשצוייר, בסופו של-דבר, אל מול ציורו של הר מיוחד וקולות מופלאים, בהק אורו של העיגול לכל עבר: הוא בוהק ועומד, וקווי המתאר שלו ברורים – לשמור על זהותו. עכשיו הוא חי וקיים לנצח נצחים אך לא כך הסתיים הדבר. סיבות שונות ומגוונות החלו לגרום להתפוררותו של העיגול. פיסות-פיסות של צבע ממנו נקרעו ונזרקו במקום אחר, חסרות צורה. כל פיסה מצאה את עצמה בגוב של צורות מחודדות, שזממו לחדור אליה בבדידותה ולקרוע אותה עד שלא תהא עוד. זוהרו של העיגול הועם לחלוטין. היו רק פיסות מחוצה לו. המצב החדש חייב את הפיסות לחזור ולנהוג כמו שזכרו מקודם. וכך, עם הזמן (שדווקא לא לקח כל-כך הרבה), נהפכו פיסות הצבע למיניהן לעיגולים. כדי שלא להתערבב ביחד עם המשולשים החדים (הן כבר שמעו על צורה בתוך צורה, צורה שנוגעת, שחופפת, ופחדו שזה יקרה גם להן), נוספו גם קווי מתאר, חזקים וברורים. כדי לשמור על זהותו של העיגול. אבל קרה שלפעמים, עקב שנאה אכזרית ובלתי-מוסברת, דחקו חודי הצורות הרעות את העיגולים ממקומם, וכך נאלצו העיגולים למצוא לעצמם מקום אחר. מקרה ידוע שאירע פעם, מספר על עיגול גדול מאוד, שנדחק באכזריות ממקום שבו נודע בוהקו. רסיסיו האבלים התנפצו לכל עבר, סובלים וכואבים, מנותקים מהעיגול הקודם שלהם, אך העיגולים במקומות החדשים על הדף שאליהם הגיעו, סירבו לקבל אותם. הרי צריך לשמור על זהותו של העיגול, לא? במשך השנים נוצרו עיגולים שונים ומשונים, קטנים וגדולים, בהירים וכהים, עם קווי מתאר נוקשים ועם כאלו דהויים. מה שחשוב היה שזהותם נשמרה במשך כל השנים האלו, בגלל אותה מטרה עלומה, רחוקה ונשכחת, של חזרה לעיגול המקורי והגדול, מטרה שלא התבטאה בחיי היומיום של העיגולים. וכי מה יכלו לעשות במצבם? שנים של סבל ובדידות עמעמו את המטרה הזו. עד שהפכה לחיה ונושמת. עיגולוּת קראו להשקפה הזו. אל העיגול הגדול והשומם, שעכשיו היה רק קווי מתאר, החלו לחזור. פיסות אומנם, הרי העיגולים רצו לשמור על זהותם, אך עדיין חזרו. וביום בהיר אחד, אחרי תקופה לא בהירה כלל וכלל, היה ברור לרוב העיגולים – שעכשיו אפשר וצריך לחזור אל אותו העיגול הרחוק והישן כל-כך, שתמיד חלמו עליו. הרבה עיגולים חזרו אליו. היתה רק בעיה אחת. כשהגיעו העיגולים אל תוך קווי המתאר של העיגול הנושן – הם פגשו בעוד הרבה עיגולים, והעיגולים האלה היו שונים מהם. כל עיגול חשב שהוא העיגול הכי עגול, הכי טוב. קווי המתאר של כל עיגול הלכו ובלטו, וכך גם צורתו שהלכה והתעגלה. תקוותם העמומה (כי קשה להבין איך הם מייחלים לזה בעודם חיים את ההפך) לטוב ולקיבוץ כל העיגולים בעיגול הגדול והראשוני היתה ייחודית לכל עיגול ועיגול – במילותיה, במקומה, ובנגינתה. לאט לאט הבינו חלקים מהעיגולים, פיסות-פיסות, מה רע הוא הדבר, וקווי המתאר החלו לדהות. העיגולים נגעו זה בזה, חלקם פחות התרחק זה מזה, אך עדיין צורת העיגול שלהם נשמרה, והעיגולים עדיין לא הבינו למה הם לא ממלאים את כל קווי המתאר של כל העיגול הגדול (הם גם לא מבינים למה לפעמים מצליחות לחדור הצורות החדות אל תוכו, ולפגוע ; והצורות החדות, דרך-אגב, לא מבחינות בין העיגולים – עבורן לפחות, כולם אותו דבר). והעיגולים עדיין התעקשו לשמור על צורתם. הרי צריך לשמור על זהות העיגול, כמובן. הם לא יכולים לנטוש את הצורות שליוו אותם במשך אלפי שנים. אי-אפשר. הם לא מבינים שעד שלא ימחקו את קווי המתאר, ויותר מכך, יוותרו על צורתם העיגולית ויתחברו כולם לעיגול אחד גדול, לא ישוב העיגול לבהוק.