כל התיאודיציות מנסות ליישב כידוע בין  שלוש הנחות. מחד, האל טוב וכל-יכול, ומאידך, קיים רע. הזורואסטרים והגנוסטים ויתרו על כל-יכולתו של האל, בהניחם שתי רשויות. המקובלים, שלא רצו לחלק באל עצמו ולא יכלו להכחיש את המוחש, הניחו שהפיצול מתרחש בתיווך בין האל והעולם. אולם הם עצמם הרגישו בכשל החמור בהנחה זו: ממתוק יצא עז? מרכבה דטומאה אינה אלא השלכה של דמות האל על ספירותיו. הדתות המונותאיסטיות שלא נגעה בהם האלילות הקבלית, לא יכלו לגשת אל הקודש ולגעת בשלמותו של האל. בעל-כרחן נדחקו אל הפתרון היחיד שנותר. את קיום הרע תקפו בשני טיעוני-על. ראשית, ישנה האקרובטיקה האינטלקטואלית המנסה להפך מרירו למתיקו. כל הפלפולים הללו לוקים בטעות קטגורית: טענו בחיטים וענה לו בשעורים. בעיית הרע אינה שעשוע סכולסטי עבור הסובלים, אלא הרגשה קיומית היורדת חדרי-בטן. הסבל בחוצפתו ממאן לשמוע בקול התבונה המטיפה לו כי אינו אלא אשליה או העדר. חמור יותר הוא הטיעון המרושע המאשר את הרע, אך מאשים את האדם בקיומו: איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה´ יזעף לבו? הצדקה זו לא מסתפקת בהסרת-עול העוול מן האל, אלא עומסת אותו על כתפי-האומלל, וכך מוסיפה עוד על סבלו. גם מבחינה (תיאו)לוגית טיעון זה לקוי, משום שהוא מחסיר חוליה בשרשרת הסיבתית המעגלית: איוולת אדם אינה אלא איוולת האל שברא באדם את היכולת לחטוא. הנחת הבחירה החופשית, מלבד מה שאינה סבירה, אינה פותרת דבר: הרי ששמו אביו על פתח קובה של זונות, היאך לא יחטא? לבסוף ישנו הטיעון המשלב בין השניים: המחשבה שהרע קיים נובעת מראייה אנתרופוצנטרית, שאינה מתנשאת למרומי-מבטו חובק-הכל של האל, שסבלנו ממלא תפקיד כלשהו בתכנית-העל שלו. טיעון זה אינו מאשים את האדם ברע עצמו, אלא בתפישתו ככזה: החקר אלוה תמצא? האתאיסט, שמושג-האל יקר לו מכדי לזהמו בתעלולי-שווא, עוקר את השאלה מעיקרה. מאחר ואינו מסוגל להאמין שהאל אכזר או חלש, הוא מעדיף לבטל את קיומו של האל לטובת מושג האל כשלמות העליונה. כנגד כל התיאודיציות האחרות הוא תובע עלבונו של האל. הרי זה מעין מופת אנטי-אונטולוגי ברוחו של אפיקורוס. מושג האל מגלם בתוכו בהכרח טוב וכל-יכולת. כתמונת-ראי למופת של אנסלם אפוא, אל קיים הוא אוקסימורון. קיום האל שולל מיניה וביה את אלוהותו; העדר השגחה מחייב העדר האל. חלף התגובה הרגשית הילדותית המפנה עורף לאב המזניח, מבין האתאיסט הבוגר שמוטב לו לאב זה להישאר כדמות אידיאלית, מאשר להתרסק במגע עם המציאות הקודרת. רצח האב הוא תחיית דמותו.